ביקור בואשישט והחלטות לכבוד ראש השנה.

טוב. ואשישט. זאת בערך תחילתה של תקופה קצת מטלטלת עבורינו. אלעד טס לארץ לפני יומיים. הרבה רגשות גואים. וחוסר ידיעה אם נצטרך להצטרף אליו או לא. ימים קצת באוויר.
וכשאני פתאום לבד עם שלושת הילדים. אז החלטתי לנסוע לואשישט. כבר מזמן רציתי ובנוסף משפחת לוזיה נוסעים גם לכמה ימים. אז אורזים על הבוקר ונוסעים.
בירידה מפולגה (שזה הליכה של 40 דקות) קיבלנו הצעה לטרמפ בג'יפ עד מניקארן. 45 דקות נסיעה. ממניקארן לקחנו לוקאל באס לבונטאר. אבל אחרי עשר דקות ירדנו בקאסול כי הוא היה איטי בטירוף. מקאסול לקחנו לוקאל באס לבונטאר. מבונטאר לוקאל באס לקולו. ומקולו לוקאל למנאלי. ממנאלי ריקשה לואשישט.
ניסיתי לתאר קצת מתחושת הדרך. היינו גאים בעצמינו על ההישג. רק אוטובוסים מקומיים ועלות נמוכה ביותר.

היה כיף בלוקאל באס. רואים? חכו עד שתשמעו את הרעש..

היה כיף בלוקאל באס. רואים? חכו עד שתשמעו את הרעש..

התמקמנו במלון דארמה. במעלה ההר. החלטה מעוררת הליכות ביותר. טיפוס אתגרי אבל אחלה נוף.
הייתה תחושת לכידות. אני איתם והם איתי. עוזרים. מקשיבים לי. מקסימים. ביחוד נעם שתיפקד על תקן מבוגר אחראי. היה מרגש.
ערב ראשון. אחרי המסע המפרך. מוצאים חדר. כבר כמעט 20:00 וכולם עייפים. והנה לפתע מבחינים במסעדה שמוכרת אידלי..ודוסה…מאכלים דרום הודיים..נרשמה התרגשות. וארוחת הערב יצאה מוצלחת. נרדמנו מרוצים.

אידלי ודוסה בואשישט. איזו קבלת פנים מלבבת.

אידלי ודוסה בואשישט. איזו קבלת פנים מלבבת.

והימים ימי טלטלה. לא ברור מה קורה איתנו. מקבלים עידכונים מהארץ. לא יודעים לאן דברים הולכים. ובתוך זה ממשיכים להנות ולטייל. כי החיים לא עוצרים לטלטלות. הכל ממשיך לפעום במרץ.
וכמובן שארבעת הילדים של משפחת לוזיה מהווים מנוע דיזל לחבורה שלי. הם היו צמודים ומלאי אנרגיה והורגשה אינטנסיביות באוויר. אבל אין איך לעצור את החיבור הזה.

ואשישט זה תענוג. מעיינות חמים. כל ערב מקלחת במעיין. מפגשים עם נשים מכל מיני תרבויות ובעיקר עם המקומיות. פשוט קסם. מתקלחות. מכבסות. רוחצות תינוקות. שמח ורבגוני. מעיינות זה תענוג.

המעיין החם של הגברים. הצצה חטופה כשלא היו אנשים כמעט. אחרת אי אפשר לצלם. פשוט כיף. וממכר.

המעיין החם של הגברים. הצצה חטופה כשלא היו אנשים כמעט. אחרת אי אפשר לצלם. פשוט כיף. וממכר.

נעם הגדיל ראש וטבל גם כל בוקר כשהאחים שלו ישנו. ולפעמים הגניב טבילה כשהם התעוררו..והכי כיף. אני תמיד טובלת לבד. בלי ילדים. כי הנשים והגברים מופרדים. אז האחים שלו דאגו לו והיו לי רגעי שקט מבורכים.
ואשישט מקסימה. נוף יפה. מפלים. ביום הראשון הלכנו למפלים רחוקים. נעצרנו לשכשך כשהגענו לנחל. ורק אחרי זמן מה הבנו שצריך להמשיך עוד קצת ולהגיע למקום היפה באמת. הילדים קפצו מסלע גבוה למים. וקפא להם המוח. אבל היה שמח.

הדרך למפלים. ואשישט בשוליים. עדיין כפר שקט וציורי.

הדרך למפלים. ואשישט בשוליים. עדיין כפר שקט וציורי.

צועדים מוקפים בתפוחים. אמיתי קוטף לאביה תפוח כל פעם שהיא בוכה..ישר מהעץ. מעדן.

צועדים מוקפים בתפוחים. אמיתי קוטף לאביה תפוח כל פעם שהיא בוכה..ישר מהעץ. מעדן.

המפל מרחוק..

המפל מרחוק..

נעצרנו בנקודת המים הראשונה. ורק אז גילינו מה מסתתר במעלה השביל. אבל היה כיף. יש אבן טובה להתגלשות.

נעצרנו בנקודת המים הראשונה. ורק אז גילינו מה מסתתר במעלה השביל. אבל היה כיף. יש אבן טובה להתגלשות.

וזאת הבריכה העליונה. קסום.

וזאת הבריכה העליונה. קסום.

והופ קפיצות למים

והופ קפיצות למים

ביום הבא עשינו גיחה למנאלי לארוחת שבת בבית חב"ד. תמיד נחמד להיזכר בטעמים ובאווירה. אני אוהבת לפעמים..
ואז שוב יום מפלים ומדורה ביער.
ויום ואשישט…ואחרי ארבעה ימים הגיע רגע הפרידה. כי הלוזיים ממשיכים לספיטי כינור..היה קורע לב…אבל כבר הוחלט על ידי הילדים שעוברים לגור בחרשים. ליד המשפחה.
כשנשארנו בואשישט לבד המשכנו לטייל.
יום אחד למפלים הקרובים. ויום אחד עלינו ברכבל לראש אתר סקי, שלא פעיל בקיץ. אבל עשינו טיול בסביבה ואכלנו בהנאה כריך עם שוקולד השחר, שקיבלנו מישראלי שעזב לארץ ..היה תענוג צרוף.

הנופים למעלה אחרי העליה ברכבל.

הנופים למעלה אחרי העליה ברכבל.

לחם עם שוקולד השחר. וואו.

לחם עם שוקולד השחר. וואו.

הנוף מהרכבל בירידה

הנוף מהרכבל בירידה

הכוכב. ברכבל.

הכוכב. ברכבל.

וזהו. עוד יום קניות במנאלי. ובחזרה לפולגה. שוב מסע מפרך. רק שאחרי אוטובוס אחד כבר נשברנו ולקחנו מונית עד קאסול. משם שוה אוטובוס, ומונית קצרה עד הגשר של פולגה, ואז כבר הולכים ברגל..בקטנה.
חזרנו כבר בידיעה שאלעד כנראה יחזור ולא אנחנו ניסע לישראל. אז התחלנו להרגע אבל עדיין ציפינו לבואו. העברנו ימי פולגה נעימים. אבל הייתה דריכות. לא זזנו הרבה מהחדר. ישבנו בשמש. הייתה ציפיה לאלעד וציפיה לידיעות.
ולבסוף. אחרי שבועיים וחצי. הוא שב אלינו. גם אחרי מסע מפרך שלו. והייתה שמחה גדולה. האיחוד היה מרגש. וכבר עלו נושאים משמעותיים חדשים.

אבא חזר. ההתרגשות גדולה.

אבא חזר. ההתרגשות גדולה.

פתאום נגמר הזמן שאפשר להישאר מחוץ לסדהנה פורסט. אפשר חודשיים. ואלעד בדיוק חזר. ולא הרגיש נכון לחזור בדיוק אז ישר אל העשיה והקהילתיות. הרגיש לי שאנחנו צריכים קצת שקט. כמשפחה עדיין. והמקום היחיד שאפשר ומותר. זה מחוץ להודו. אסור לנו להישאר בהודו מחוץ לסדהנה. אז הברירה היא לצאת , ולשוב כשרוצים.
ואז הנחתתי פצצה. אני לא רוצה לחזור עכשיו. טלטלה על טלטלה. כאילו לא היו מספיק בזמן האחרון.
והיו לי שלושה ימים להחליט. ובדיוק הגיע התאריך של ראש השנה…
ענבל לוזיה כתבה לי שהם מגיעים בחזרה לפרוואטי, לכפר קלגה, ושאולי נחגוג יחד.
בוודאי שנחגוג יחד. אז ככה. עם הפרצוף החושב ,והעסוק בהחלטות גורליות, התכוננתי לראש השנה. כן לחזור לסדהנה, או לא לחזור, כן קופנגן או לא קופנגן…ותפוחים בדבש ורימונים…

הלכנו אל משפחת לוזיה לראש השנה. והרמנו חג לפנים..או בשפה יפה, חג כהילכתו מושקע ושמח. אלה הכינה תפריט עם ענבל. וקאפיל, החבר ההודי של בעל הגסט האוס, עזר בבישולים. כי הוא שף..ואני הבאתי ברכות שהיו לי. כולל תמרים צהובים מהארץ. שאלעד הביא. והיה רימון. ותפוח בדבש, ולוביה, וגזר, ואת השאר רק הקראנו ואמרנו אמן. סבא שלי היה רב. יש לי מסורת לשמר על הכתפיים.
ביום החג נעם הכין חומוס מטורף. היה פשוט טעים וערבי. עם צפאטי במקום פיתות כדי להיות באווירת הודו.

שולחן החג על רקע ההרים. היו שלושה ימים רגועים. מלאים בחסד ושקט וחיבור.

שולחן החג על רקע ההרים. היו שלושה ימים רגועים. מלאים בחסד ושקט וחיבור.

IMG_20150913_175327

חבורה עליזה. שירים ואוכל טעים. והרבה אהבה באוויר.

חבורה עליזה. שירים ואוכל טעים. והרבה אהבה באוויר.

אלה, אוריה ולילה. אצלינו בסליפ אובר. באו לישון לילה ונשארו שניים בגלל הגשם. שילוב מנצח. ימים נעימים וזורמים. שישה ילדים. חוויה מגניבה.

אלה, אוריה ולילה. אצלינו בסליפ אובר. באו לישון לילה ונשארו שניים בגלל הגשם. שילוב מנצח. ימים נעימים וזורמים. שישה ילדים. חוויה מגניבה.

ובראש השנה החלטתי! ללכת אחרי הלב, ולא לחזור כרגע לסדהנה, אלא לצאת מהודו אל עבר חופי קופנגן הקסומים. ובכלל לדעת שמחכים שם שירה ומיכה..אז בכלל קוסם. הייתה התלבטות קשה. ותמיד נקרה התחושה שאולי אני לא רוצה כי יש לי דברים להתמודד איתם שם. אני יודעת שיש. האם צריך להתמודד עם כל קושי? או שאולי איפה שלא מרגיש טוב אז צריך לא להיות? אולי חשוב להתמודד? אולי נכון להימנע מההתמודדות..נתקע לי בגרון. והייתי חייבת לבלוע. אז החלטתי ועדיין הבטן געשה. אבל המועד התקרב והייתי חייבת להחליט.
אלעד קצת היה בשוק. מאיפה זה בא? נשארו ארבעה חודשים להתנדבות. וטוב לו שם. ולדעתו טוב לנו גם. והוא היה אמיץ וזרם בעל כורחו. לא בהסכמה אבל מתוך כבוד.
וככה התחלנו את השנה החדשה. חכו לבאות..נפגש בשלב האריזות בפולגה ונראה מה יהיה.
ימים שקטים לכולם. ושנה טובה שתתחיל. אמן.

תגובות

(1)