ההמתנה בסדהנה…וקבלת תוכניות היקום…

Eyla. אהבה ראשונה. ולחשוב שהיינו מפספסים את זה..

Eyla. אהבה ראשונה. ולחשוב שהיינו מפספסים את זה..

נכנסים לסדהנה. לילה. מאוד מאוחר. כולם כבר ישנים פה. מארגנים את הבקתה לשינה. מגלים שרשת היתושים קרועה. אז רק פורשים סדין והשאיפה להעביר את הלילה ולנקות מחר.
אנחנו נופלים תשושים ונרדמים.
הרבה יתושים מסביבינו. בלי כילה זה קצת קשה..אבל הלילה עובר והבוקר מגיע ומתחיל פרק חדש.

אסביר רגע על הפחדים שלי לחזור. האמת שהמקום הזה גרם לי להתמודד עם הרבה חלקים שלי. אחד מהם הוא החלק שאוהב לעזור ולתת ולא ידע לשים גבול בפעם הקודמת. מאוד נשאבתי לעשיה. הרבה אנרגיה יצאה ממני ולא בהכרח לכיוונים חשובים. הילדים קיבלו פחות ובכללי התרוקנתי. גם אלעד היה עסוק מאוד בהתנדבות ותחביבים. וזה יצר מתח כי הייתי צריכה אותו יותר ממוקד בילדים ובצרכים שלהם. הייתה עוד חזית בנינו של תחביב שרצינו לעשות יחד אבל נדחקתי איכשהו לצד, בגלל מיעוט זמן בלי ילדים, וגם כי הייתה משיכה של אלעד להיות עם הטובות יותר, ואני לא ממש הייתי בעניינים.. ולא מצאנו זמן להתאמן יחד. איכשהו הנושא הפך רגיש ונתון לפיצוצים.
מכל העיסה הזאת יחד ניסיתי להימנע.
והנה אני פה. היקום אומר לי "תחשבי שוב" . "את חוזרת, ומתמודדת, ועוברת את השיעור בהצלחה, ולא עוזבת רגע לפני"

התחלתי את המסע מול משרדי האשרות בפונדיצרי. רק על זה אני יכולה לכתוב ספר. הייתי צריכה למלא את כל הטפסים מחדש. להשיג הרבה מסמכים. לסרוק הכל. ואז להעלות לאינטרנט בגודל של לא יותר מ 200 קילו בייט. ואם זה 201 המסמך נדחה. והכל להמיר ל פי.די.אף…
ישבתי שעות. ימים. למלא ארבעה טפסים כאלה. והכל קרה כדי לעכב. ברקים שעושים הפסקות חשמל. מחשבים מתקלקלים. וואי.פי. קורס…מישהו ממש לא רצה שאני אסיים את הטפסים.
כשכבר הצלחתי לשלוח את הטפסים ולקבוע פגישה, הגעתי בהתרגשות, וגיליתי שחסרים לי עוד מכתבים וטפסים מאורוויל. ושטופס המשטרה שלי לא תקין. הגשתי תלונה אבל אין את הטופס שאומר שפתחו בחקירה! אה, הא! ברור.
ואז יש חג הודי עם חופשה של ארבעה ימים במשרד. ואז סוף שבוע. ואז המנהל יוצא לענייני עבודה לכמה ימים, וכשהוא חוזר הוא מתעקש לשלוח את כל הטפסים שלי לצ'נאי לאישור. ואז שוב יוצא לחופשה של שבועיים…הכל זעק וצעק לי פשוט לקבל את המצב ולא להילחם. כל מה שיכול היה להשתבש, השתבש, והיה איטי. כמו גרפיטי ענק על הקיר.
עצרי!

לא רציתי להיות פה במונסון. אבל ככה יצא...אז קיבלנו שוליים של ציקלון שעקר עצים. הייתה חוויה.

לא רציתי להיות פה במונסון. אבל ככה יצא…אז קיבלנו שוליים של ציקלון שעקר עצים. הייתה חוויה.

עצים שנפלו ופונו. הילדים נרתמו להיות ללא בגדים בגשם ולפנות את הגזעים והענפים שחסמו את השבילים.

עצים שנפלו ופונו. הילדים נרתמו להיות ללא בגדים בגשם ולפנות את הגזעים והענפים שחסמו את השבילים.

במישור המקביל. שנקרא החיים שלנו, גם קורים דברים.
בהתחלה התעצבנתי שאלעד פורק את הדברים ושם על המדפים. הרי נהיה פה רק כמה ימים. אבל הזמן התחיל לעבור. ואנחנו על תקן תיכף עוזבים…אז לא ממש חזרנו לכל המטלות של מתנדבים. בלי הישיבות. ובלי תורנויות קבלת פנים. רק חזרתי אחרי שבוע לבשל שלוש פעמים בשבוע. כדי לתת יד וגם כי אני מאוד אוהבת את זה..לפנק, לפנק..
כבר שהגענו יצא טוב כי הספקנו לראות את גרג. מתנדב אמריקאי שהיה איתנו השנה, ועוזב את סדהנה עוד כמה ימים..ופתאום קרישמה הופיעה גם, מתנדבת שסיימה את השנה שלה בדיוק שהיינו בצפון ורק באה לשבוע ביקור, ובינה הקוראנית חזרה כמה ימים אחרינו. וסומאן שגם חזר מהחופשה שלו.

לארק, טרה, סומאן, גרג,קרישמה, לורו, בינה ואנחנו. ואלאפ שצילם...מפגש של ותיקים שמסיימים עם מתנדבים חדשים. היה מרגש

לארק, טרה, סומאן, גרג,קרישמה, לורו, בינה ואנחנו. ואלאפ שצילם…מפגש של ותיקים שמסיימים עם מתנדבים חדשים. היה מרגש

וכולם היו בהלם לראות אותנו, ושמחו מאוד. הרי הודענו בהודעה ארוכה ומרגשת שאנחנו כרגע לא חוזרים…אז זאת הייתה הפתעה. רבים מהם איחלו לנו שהויזות לא תגענה לעולם..
ופתאום התרכזנו חזרה להיות יחד. ואפילו צילמנו. הצוות הוותיק. כי הרבה סיימו והגיע גל חדש.

מיד עם הגעתי חזרתי לטפל בשני אנשים שחיכו בסבלנות שלא הייתי..
סדהנה נהייתה שקטה יותר. הדירקטור התחלף והאווירה רגועה ולא לוחצת. אז הימים עברו בנעימים. אלעד למד לפנות יותר זמן למשפחה. אני למדתי יותר לנתק את עצמי ולא לעזור לכל אחד, ולא להישאב, ולהיות יותר זמן במשפחתיות, ובשקט שלנו ושלי.

גם היו באורוויל הרבה אירועים. המחזמר הדו שנתי. הפקה מקסימה ומושקעת. ופסטיבל הסרטים של אורוויך שנמשך שבוע, וערב פיצה במועדון הנוער בשבת..

פסטיבל הסרטים של אורוויל..

פסטיבל הסרטים של אורוויל..

אלעד ואני נזרקנו תוך יומיים למתיחויות שעזבנו..שוב תיאומים, וציפיות, ושיחות, ואז הבנה והתכווננות הדדית. התחלנו לפנות זמן זוגי לאימונים. גייסנו את הילדים לעניין. ונקודה כואבת ולוחצת מתחילה להשתחרר ואפילו להביא נעימות..

דיוואלי. חג שכולו זיקוקים ונפצים..בסדהנה אסור אש אז יצאנו לכפר השכן להצית עם ילדי הכפר. היה חיבור טוב. ושמח.

דיוואלי. חג שכולו זיקוקים ונפצים..בסדהנה אסור אש אז יצאנו לכפר השכן להצית עם ילדי הכפר. היה חיבור טוב. ושמח.

 

 

 

 

 

 

 

 

IMG_20151110_112334

IMG_20151110_183942

פונגה וודאי. האישה המבוגרת. חברה שלי. הבאנו קופסאת מתוקים כמו שמקובל. וזכינו לאכול אידלי טעים וביתי.

פונגה וודאי. האישה המבוגרת. חברה שלי. הבאנו קופסאת מתוקים כמו שמקובל. וזכינו לאכול אידלי טעים וביתי.

נעם גילה את הבדמינטון. היה פה מתנדב שמשחק בליגה מקצועית ואחרי משחק איתו משהו נדלק בנעם. ברמות שלא ראיתי מעולם. הוא התחיל לרצות לשחק כל היום. כל יום. לקחתי אותו לאורוויל וחיפשתי לו במגרשי הספורט חברים למשחק. מצאנו קבוצת בנות ברמה גבוהה מאוד .ומאז אנחנו נוסעים לשחק ארבע פעמים בשבוע איתן. ופה בסדהנה נעם גייס את כולם להתאמן איתו. ואפילו קיבל מחבט חדש משודרג וכדורים מקצועניים. וזה קרה פה. ואני שמחה שהיינו פה כדי שזה יקרה. דלת נפתחה לו בלב.

המלכה הרעה הולכת לתת תפוח מורעל לשילגיה.

המלכה הרעה הולכת לתת תפוח מורעל לשילגיה. והכל עם ערכי סדהנה פורסט. אז אמרתי לשילגיה: You do not need to pay me for the apple. I am practicing gift economy…

התחלתי באופן קבוע להעלות עם הילדים הצגות בערבי רביעי של הבמה הפתוחה. הפקות קטנות. ממש כיף גדול. הפעם שלגיה עם עוד ילדים מסדהנה. ובשל שבירת יד של שחקן ראשי, קיבלתי אני את תפקיד המלכה הרעה. איזה כיף.

התחלתי באופן קבוע להעלות עם הילדים הצגות בערבי רביעי של הבמה הפתוחה. הפקות קטנות. ממש כיף גדול. הפעם שלגיה עם עוד ילדים מסדהנה. ובשל שבירת יד של שחקן ראשי, קיבלתי אני את תפקיד המלכה הרעה. איזה כיף. בתמונה שלגיה מתה אחרי אכילת התפוח המורעל. והגמדים עצובים סביבה. ואמיתי הוא הנסיך…

הנסיך גוער בי בסוף ההצגה: You are so competitive. This is sadhana. We dont believe in compation. You need to love yourself as you are. You need therapy. Go to my mother she will do you therapy...

הנסיך גוער בי בסוף ההצגה:
You are so competitive. This is sadhana. We dont believe in compation. You need to love yourself as you are. You need therapy. Go to my mother she will do you therapy…

ועוד המון -דברים קטנים קרו. שלא את כולם אפשר לתאר או להעלות על הכתב. אבל הכל מדוייק ומרגש ולא נתפס.

אז מה להגיד ליקום? אין לי מילים.
בהתחלה הלכתי כל יום למשרדי האשרות ( FRRO) בפונדיצ'רי. דחפתי. ניסיתי בכל מאודי. ניסיתי שיקרה בכוח. כל כיוון. כל דבר אפשרי. עד שהגעתי לכניעה.
Surrendering..

הסכמה. קבלה.
מצב מבורך ונעים וגבוה. יש בהסכמה אלמנט של קבלת המציאות. של להיות ברגע הזה בלי מחשבות על מה היה יכול להיות. חלקים שמרוכזים בטוב שיש עכשיו. ורואים אותו. ויש הרבה הודיה.
להיכנע זה לתת לעצמך לצוף על זרם המים הנעימים ולהתמכר לתחושה.

אני צריכה להיות פה כרגע. הבנתי. אז אני פה. בזרועות פתוחות לכל השיעורים והלמידה שכנראה נכונים לי כרגע.
כבר הודעתי לכולם שאני לא חוזרת ומצאתי את עצמי יומיים אחר כך בשער. חברה אמרה לי שאם הייתי כותבת ספר אז הוא היה קיטשי.

קיבלתי שיעור מהיקום. מתנה ליומולדת 40. ככה מרגיש.

ואנשים שואלים מה יהיה כשנקבל את הויזה? האם ניסע לתאילנד או לא? ניסע ישר כשנקבל או נחכה? רוצים. אבל מתי? ( יש חלק בגוף שכבר הצליח לחוש את החול מתחת לאצבעות ורוצה טום יאם)אבל אין עוד ויזה. ולחשוב על זה זה להיות בעתיד…ואני לא שם. יש רק הווה. ובהווה אין ויזה. ובהווה אני פה. אז אני פה.

(תאילנד עוד שם בתכנון. כנראה בינואר כי אי אפשר לחשוב יותר קרוב מזה. זה יקרה. אבל נדחה קצת לימים רחוקים, שבהם אולי תהיה כבר ויזה…)

עץ קשיו זקן באורוויל. הכי קל לטפס עליהם. מעולים לאימונים.

עץ קשיו זקן באורוויל. הכי קל לטפס עליהם. מעולים לאימונים.

וסתם לתת ככה בתובנות ומוסרי השכל..בחינם לחברים…פשוט קבלו את מה שקורה. יש סיבה להכל. מה שקורה זה בדיוק הדבר המדויק. וממעוף הציפור, בפרספקטיבה , אפשר להתחיל להבין מה קרה בזכות השתלשלות האירועים שקרתה. אז אין כזה דבר משהו רע. אין גם טוב. יש את מה שיש. ומי שחי ברגע הזה לא מתעסק בהגדרות. רק מקבל את מה שקורה כמציאות וזהו. ומעריך ומוקיר ומודה. ולא מתעסק במה היה אמור לקרות, או מה לא קרה…מה זה משנה? אנרגיה מיותרת וסבל מיותר .

פשוט תהיו ברגע. קבלו אותו איך שהוא. אבטלה, קשיים כלכליים, הפתעות לא צפויות, שיעור שהדרך היחידה שאפשר לצלוח אותו הוא לא להתרכז בלרצות שהוא לא יהיה. אלא להשלים עם העובדה שזה שם עכשיו.
אני בדיוק יצאתי משיעור כזה עכשיו. וזה מאלף.

להיכנע. לקבל. להסכים.

להודות.
לאהוב את מה שיש.

חוסר וודאות אמרנו? לפנים!! איזה כיף! אשריי.

 

תגובות

(3)

  • שירה לוריא
    17/11/2015

    כרגיל נהניתי ככ לקרוא אותך .. התגלגלתי מצחוק מהטקסטים של שלגיה מרתק המסע שאת עוברת.והכי חשוב,כיף לשמוע איך סדהנא בשבילך עכשיו .חבל לנו שלא הגעתם ,אבל ,אנחנו פשוט נחכה…מתישהוא תגיעו ….ואם לא,אז מתישהוא הרי נפגש -בהודו או בקופנגאן

    › להשיב
    • יסמין דמאיו
      18/11/2015

      שירה יקרה. באמת היה מצחיק. והיה כיף לשחק. ומאוד רוצים להגיע. וזה גם יקרה ונשתה קוקונט שייק על החוף יחד. אמן. רק שמעניין להנות ממה שיש עכשיו בלי לרצות להיות במקום אחר…חיבוק גדול ותהנו לכם בלאוס.

      › להשיב
  • דניאלה
    26/11/2015

    הי יסמין,

    מתה על הפוסטים שלך – יפים ואמיתיים!
    כיף להיסחף אתכם בדרך.
    תודה רבה 🙂
    דניאלה

    › להשיב