המשך חוויות פולגה ועמק פארווטי הקסום.

טוב. אז פעם אחרונה שנפרדנו היינו במעיינות החמים של קירגנגה. תמיד נחמד להגיע לשם.

התמקמנו באחת המסעדות. לקחתי חדר, אבל הוא היה כל כך מגעיל שהחלטנו לישון במסעדה. מוקפים בחבורות של ישראלים שמעשנים ללא הרף…אבל היה שם טנדורי (תנור עצים ) ואווירה נעימה.

החלק הנחמד בקירגנגה הוא שיש הפרדה בין מעיינות הנשים לגברים. וזה אומר שבכל טבילה במעיינות החמים אני לבד. הבנים עם אלעד ואני עם קישקושי הבנות בצד השני .

היה תענוג. מפגשים עם נשים בכל מיני גילאים. לפעמים חבורות של הודיות מקומיות שמגיעות להתרחץ ולכבס. ואני יושבת ומביטה וסופגת ומתענגת על המים החמים.

ביום השני טיילנו בסביבה. ביקרנו את החבר שלנו שגר במערה מקומית. הוא תמיד מפנק אותנו בריבה מעשה ידיו, הפעם תותי בר, וזאת חוויה לשבת אצלו במערה ולאכול. ולראות איך הוא חי בפשטות ושמח בחלקו.

אמיתי מקלף גדילן ואוכל עם ישי את הלב…מעדן הרים.

המשכנו לטייל ביערות. מצאנו מערה ריקה משלנו. וסלעים ענקיים שקראו לכולם לטפס עליהם. ואז שוב מעיין ושוב מלא משחקי קלפים, ועשן, ושיחות ושמח .

אחרי יום המנוחה, יצאו הגברים שבחבורה לטיול אל בונבוני. עוד מישור שבו חיים אנשים עם עדרי בופאלואים. הם מגיעים לחצי שנה בשנה עם העדר, ומכינים גבינות וחולבים, ומורידים את התוצרת לכפרים. בשנה שעברה החבורה שלי כבר ישנה שם לילה. והפעם לקחו איתם את סבא ואת שחר ושליו האלופים , שיצאו והשאירו אחריהם זוג הורים נטולי ילדים.

זאת חוויה מעניינת לישון באוהל ספוג בעשן. כי המדורה בתוך האוהל. לידך ישן בופאלו תינוק, כי על התינוקות שומרים והם ישנים עם המשפחה.

אז כולם יצאו למסע. ואני נשארתי עם ישי, אמיתי, שכאבה לו הברך, ועם ההורים המאושרים, גור ועינת, שנהנו מירח דבש מחודש ללא שני בניהם.

והיה לנו שמח ונחמד.טיולים, וטבילות וירוק והרים..קירגנגה.

ישי עושה יוגה על הסלעים בקירגנגה

החבורה חזרה עליזה ומלאת חוויות. למחרת בבוקר כשהחלטנו לרדת התחיל לרדת גשם. התלבטנו קשות אם לרדת או להישאר. בעל המסעדה כבר שבע מאוד מהנוכחות של הילדים. הוא מאוד חיבב אותם לקראת הסוף אבל בכל זאת, בתוך ים הישראלים המעשנים, שלא זזים כמעט, החבורה העליזה שלי די מייצרת הרבה רעש…ובכלל להיות בקירגנגה זה ניתוק…אז לקחנו צאנס והתחלנו לרדת, למרות הטיפטוף..וההימור התגלה כמוצלח כי הגשם נפסק והגענו די יבשים הביתה.

אחרי קירגנגה רצינו קצת לנוח. לקחנו יומיים ללא תזוזה. האמת שיום ההולדת שלי הגיע. ולחבורה היה יום אחד להתארגנויות לפני המאורע. בכל זאת יומולדת 40. אז הם היו עסוקים ובבוקר היומולדת הפתיעו אותי עם חדר מקושט ובלונים, ומתנות, וציורים, וקצת מתוקים. ועבר עלי יום נעים ושמח. ואכתוב על זה בנפרד קצת יותר באריכות. אבל החיים חגגו איתי הפעם. בלי הו הא ובלי חגיגות ענק. רק פשוט היופי במלוא הדרו שהקיף אותי. אני הרי חיה במתנה אינסופית.

כשחגיגות יום ההולדת נגמרו נפרדנו ממשפחת ביטון  ובצער רב מיובל. כיף כשיש עוד מבוגר אוהב בסביבה. אבל שמחנו מאוד על הזמן שהיה לנו יחד. תודה סבא על הכל. שעות ה"כושר", הטיולים, השיחות, הרגעים הנעימים בשקט בחדר למעלה, ועל האהבה שהבאת איתך.

יובל דמאיו. האיש והאגדה.

אחרי שיובל עזב נחנו קצת ואז אלעד והבנים שוב הסתערו על ההרים. שוב שני לילות בבאנדק עם אנשי הבופאלו. רק אלעד ונעם כי אמיתי שמר כוחות למסע הגדול המתקרב.

כשאלעד ונעם לא היו הגיעו לחיינו בהפתעה משפחת לוזיה המהממים. סיפור אהבה עמוק ביותר. מחומשים בארבעה ילדים, הם נכנסו לחיינו בסערה. מכיוון שהיה לנו חדר ריק נתנו להם מקלט לשני לילות כי פולגה הייתה מלאה והם לא מצאו חדר. אלה היו ימים מלאי אנדרנלין. עד שבעל המלון קצת השתגע. פשוט אהבה.

בונים חדר תת קרקעי. עבודת צוות. לוזיה דמאיו. תחילה של ידידות מופלאה.

מבט אל הבונקר מהצד.

מבט אל הבונקר מהצד. עבודה אדריכלית יסודית.

אחרי יומיים בפולגה הם עברו לקלגה למקום שליו אצל raja. הפרידה הייתה קשה. ומהרגע הזה כל החודש הקרוב היה דילוגים ממקום למקום כדי להיפגש. קפצנו אליהם ללילה . ואז הילדים שלהם הגיעו אלינו לsleep over . והם הגיעו לקחת אותם. בקיצור. דילוגים ובקשות בלתי פוסקות של הילדים להיפגש. אהבה.

 נעם וענבל לוזיה.

נעם וענבל לוזיה. המהממים.

ואז נפרדנו לצורך מסע של חמישה ימים למישורים מאוד גבוהים. בטי וקאלה אודה . אלעד, נעם ואמיתי, עם שני ישראלים נוספים. לצורך זה נשכרו שני סוסים. ומלא אוכל נקנה . וציוד חם ואוהלים . והחבורה יצאה לדרך. טיפסו בעליות קשות, חיו עם מקומיים בהרים, ראו סוסים חופשיים, עדרי כבשים מאושרים, ובעיקר טבע מטורף. נעם בישל לכולם את הארוחות. הם נגעו בקרחונים והחליקו עליהם בחדווה. אלופי עולם. ילדים חזקים בגוף וברוח. הייתה להם חוויה מחזקת ומגבשת עם אלעד.

מבטיחה להוסיף תמונות מהמסע הקסום שלהם כשיחזור המחשב מתיקון.

כשהם לא היו אז ישי ואני נסענו לקאסול לנופש. בילינו לנו שלושה לילות קסומים ב taji , גסט האוס על שפת הנהר, בחדר עם טלויזיה, ומעיין חם במתחם. היו ימים של בונדינג וכיף גדול.

ישי ואני בסלפי מהחופשה שלנו בקאסול. אכלנו הרבה בורקס אצל סמי בורקס. מנהרת הזמן..

ישי ואני בסלפי מהחופשה בקאסול. בונדינג ובורקס אצל סמי.

כשהיינו בקאסול בדיוק קרה האסון במניקארן, אבן התגלגלה מההר וריסקה מלון. אז קפצנו לראות והיה מרגש מאוד.

חזרנו יום לפני החבורה לפולגה והתאחדנו לנו עמוסי חוויות וסיפורים.

נשות הכפר מרכזות את כל הפרות במרכז הכפר, ומחליטות מי תצא הפעם לרעות את כולן ביער. וישי שם באמצע..

הנשים מתדיינות. זכות גדולה לחיות בקהילה הזאת. מלמדים אותי על חיים אחרים .

והימים בפולגה עברו בנעימים. כמו שרק בכפר קטן ומבודד יכול להיות. שקט ורגוע ונעים. עם מפגשים עם משפחת לוזיה, מלא רעש ובלאגן, כל מפגש הוא התפוצצות אנרגיה מטורפת. גם הילדים פוגשים בטיול ילדים שישארו חברים שלהם לכל החיים.

צמד החמד. איילי ההרים. מסתבר שממשלת הודו מיערת את אזור ההרים מסביב לכפרים כדי לחפות על כריתות העצים .

ואז לפתע, נאלצנו להיפרד מאלעד לתקופה. בשל עניינים משפחתיים דחופים, הוא נאלץ לטוס לישראל, לזמן לא ממש ברור, ואני נשארתי עם החבורה העליזה לבדי..קיבלתי את המציאות בהבנה גמורה. וחשבתי מה לעשות. אלה היו ימים מטלטלים וקצת חסרי וודאות. אולי נחזור גם ומתי הוא ישוב? בדיוק אז משפחת לוזיה היו בדרכם לואשישט. מקום שהיה בתכנון שלי גם. אז בצעד אמיץ החלטתי פשוט לנסוע איתם ולהנות מההזדמנות לחברה במסע..ועל זה בפעם הבאה. כי לואשישט גם מגיע יחס מיוחד, וחם..

מלא חוויות בזמן קצר. טלטלות, ומפגשים, ואירועים, ומראות, וטעמים. חיים בסרט. וזה כשאני ממש מתמצטת. כי פגשנו כל יום אנשים מהעולם. ומקומיים. ומתארחים. ונפגשים. סרט. להתעורר מול ההרים ולהגיד תודה.

כשעלתה האפשרות שאולי גם אנחנו נצטרך לחזור לארץ פתאום חשתי הכרת תודה על המקום שבו אני נמצאת. רגע לפני שעומדים לאבד משהו לומדים להעריך אותו.

למי שרוצה מידע על מקומות שהזכרתי מוזמנים תמיד לשאול דרך המייל ואעזור בשמחה.

יאללה חגים שמחים שיהיו לכולנו.

 

תגובות

(0)