השיעור שעברתי בקרונה..

כבר כתבת י בעבר על העובדה שמה שרואים מבחוץ זה רק קצה הקרחון. הטיול הזה הוא מסע אישי, זוגי ומשפחתי עמוס בטלטלות שיעורים, חוויות והתמודדויות.

הרקע מדהים אבל זה לא הופך את השיעורים ליותר קלים.
כשהגעתי לקרונה היכה בי השקט. ושקט מזמן התמודדות עם עצמי. מצאתי את עצמי על צלע הר. בחדר מרוחק משאר החדרים. העיר רחוקה ומאוד לא נגישה.
אין כמעט חשמל ולא הרבה אפשרויות לתיקשורת אינטרנטית. מה שכן יש זה הרבה נוף.הרבה לבד עם הילדים. והרבה שקט במהלך היום ובעיקר בלילה.
כל הגירויים נלקחו. נשארו רק הקולות הפנימיים שבדרך כלל הרעש מעפיל עליהם. ובבת אחת הרגשתי בדידות ואי שקט.
נהייתי חסרת סבלנות, עצבנית, מאוד לא מרוצה מאיפה שאני. מתלוננת, נאנחת, ואפילו עצב התגנב…כל הזמן תחושה שהקצב פה לא טוב לי.
נמאס לי מהעליות והירידות פה, ונמאס לי לסחוב את ישי על הגב. ומלא שעות ילדים ומשפחה. ויש מטבח אז בישולים וכלים.
והרגשתי את אי השקט שכבר הכרתי מהארץ. לא הייתי מרוצה. לא הצלחתי לקבל את המציאות הזאת.
לא הבנתי מה קורה. אני במסע כל כך מיוחד, במקום מיוחד, מה הקושי?
ואז עצרתי.
התבוננתי על עצמי מהצד.
נשמתי עמוק.
רציתי פשוט להשיל מעלי את כל הרגשות הקשים האלה.
התחלתי להבין שאני פשוט צריכה לקבל את המציאות שלי כמו שהיא.
להפסיק להתווכח.
להנות מההזדמנות של להיות יחד כמשפחה.
להוקיר תודה על החוויות האלה שסידרתי לעצמי לחוות. ל
בשל באהבה ולשטוף כלים באהבה-כי זה טעים ומזין וכיף לכולנו לאכול אוכל בייתי.
וללכת עם ישי בשבילים לאט לאט ולהנות מהדרך..

מההתבוננות הבנתי שהתיסכול שלי נבע מהתחושה שלא נשאר לי זמן לעצמי. זמן לעשות דברים שחשובים לי. ואחרי שדיברתי עם אלעד הבנתי שאם אני אפנה זמן לדברים שלי,ואדע שיש להם מקום. אוכל להיות רגועה בשאר הזמן. בכלל נזכרתי שאני גורמת לעצמי סבל. לרצות להיות במקום אחר. לא לרצות את מה שיש. להאמין שבמקום אחר נמצא השקט.. הרי קושי יש בכל מקום. גם בחיים שלי בארץ נשאבתי ללחץ ואי מסופקות ואי שקט. אז כנראה שזה לא קשור למקום אלא להחלטה.
אז בחרתי להנות.
בחרתי פשוט לקבל.
לקבל.
לקבל את המציאות כמו שהיא.
לאהוב את מה שיש לי.
להיות פה כאן ועכשיו.
לשמוח מהיכולת לחוות צורת חיים אחרת. ללמוד לחיות בקצב יותר איטי.
זאת הייתה מעין תחושה של כניעה. תחושה של התמסרות. משהו בי פשוט הפסיק להילחם ולהפעיל כוח נגדי מול המציאות. וברגע הזה ששיחררתי התפנה מקום לשקט להיכנס ומשהו בי נרגע. ואני מבינה שאין לזה תוקף רק בטיולים סביב העולם. זאת אפשרות שקיימת לי ולכל אחד בכל רגע בחיים. בכל רגע אנחנו נמצאים במסלול שבחרנו לעצמינו. אם זאת עבודה,ילדים, משפחה, משכנתא, מחויבויות.. אפשר להחליט שרוצים לעשות משהו אחרת. אפשר לבדוק אם יש משהו שהיינו רוצים לשנות. אבל את הכל כדאי לעשות ממקום של קבלה. ממקום של השלמה עם הדרך והמציאות שיצרנו. זה מפנה מקום לכל כך הרבה תחושות טובות. ההתווכחות עם המציאות גורמת לכל כך הרבה סבל.

לרצות מה שאין לי, או שיש למישהו אחר ולא את מה שיש לי, זה מצב תודעתי שמבזבז המון אנרגיה. חבל על הזמן.
אני מנסה פשוט לאהוב את מה שיש לי.
להסתכל פחות לצדדים
להשוות פחות
לקנא פחות
לקבל יותר
להודות יותר
לראות את הטוב
ובעיקר לאהוב.
עכשיו לא מפריע לי להישאר פה עד סוף הסדנא ואולי קצת אחרי. מתמסרת לחוויה , לשקט לעצמי.

סוף סוף אני יכולה פשוט להנות מהיופי והקסם של המקום הזה. לנשום עמוק מול הנוף העוצמתי, ולהתמכר לשקט בלילות..

ביירון קייטי היא השראה גדולה עבורי. ממליצה בחום להכיר את. "שיטת העבודה " שהיא יצרה. כלי נהדר להשיג בעזרתו קצת שקט ולשחרר מחשבות שגורמות סבל.

גם מודה לשיטת הifs' הטיפול שלמדתי ושאני מטפלת בעזרתו. דיברתי עם החלק הלא מרוצה שלי, ובדקתי איתו מה הוא חושש שיקרה אם הוא יפסיק לשדר אי שקט כל הזמן? ככה גיליתי שהחלק הזה פחד מהשקט, שקט שיכל להציף אצלי עצב וכאב, אז הוא גרם לי להיות עסוקה בלהתלונן כל הזמן. כשהוא ואני הבנו שאני לא אתפרק מול השקט, ושאפילו אפשר להנות ולהתחבר למקומות טובים, אז הוא ואני נרגענו,,והסלף שלי קיבל שליטה בחזרה על המצב..

קרונה.

אין הרבה מקומות כאלה בעולם. קסום פה, ויפה, והשיעורים בחינם..רק להיות מוכנים ללמוד אותם.

תגובות

(1)

  • יובל
    15/03/2014

    ראיתי הבוקר סרט על גי'סיקה בת ה- 16 מאוסטרליה שהקיפה את העולם (בשנת 2010) לבדה ביאכטה ב 7 חודשים. היא התמודדה עם כל דבר: עם מנוע שהתקלקלת, שרותים שהתקלקלו, מים שדלפו והכל בים סוער וגלים בגובה 16 מטר ויותר. עם מצבי רוח שעלו וירדו בהתאם למזג האויר המשתנה.מדהים כיצד נערה בגיל זה מסוגלת להתגבר על כל כך הרבה מכשולים בזכות הנחישות והדבקות במשימה. סתם השוואה

    › להשיב