התמודדויות בטיול ארוך עם ילדים – חלק א

 

ברוכים הבאים לסיור אל מאחורי הקלעים של ההפקה המדהימה הזאת שנקראת "המסע של משפחת דמאיו".

כבר הרבה זמן שאני רוצה לשתף בצדדים היותר עמוקים של המסע הזה. לא רק איפה היינו ומה עשינו. לחשוף רבדים מתחום הרגש והמחשבות.
איש אחד שקורא את הבלוג ושאל על העומקים האלה, זרז את התהליך וגרם לי לשבת ולכתוב.

התמודדויות בטיול ארוך בכלל ועם ילדים בפרט. אפשר למלא דפים וספרים, אבל אנסה להתחיל ולגעת בכמה מן הנקודות.

אתחיל ואומר שאין אמת אחת, אין טיול אחד שדומה לאחר. החוויה האישית והמשפחתית היא ייחודית ושונה. כל כך הרבה דברים משפיעים על החוויה. מצב הזוגיות, מספר הילדים, גילאי הילדים, האופי האישי, המצב הכספי, מאין באתם ולאן אתם חוזרים..פסיפס שלם של משתנים שהופכים כל טיול לחוויה מיוחדת במינה.

אני אתאתר את הדברים מנקודת המבט האישית שלי. קחו את זה בחשבון. זה לא אומר שככה יראה המסע שלכם, או שככה נראה המסע של משפחה אחרת. יש דברים משותפים, שגיליתי בשיחות עם הורים אחרים בדרך..אבל יש גם הרבה שוני.אז הנה אני מתחילה

הזוגיות!!!!

התמודדות ראשונה והכי חשובה ומשמעותית. אנחנו חוגגים חצי שנה פלוס של המון המון ביחד. וואו. זה גם הישג וגם קושי לא פשוט. לדעתי, בכלל בחיים, זוגיות היא אחת ההתמודדויות המאתגרות ביותר. בלי קשר אם חיים בשיגרה או בטיול, או בחיי נדודים. הנוף היפה, האוכל הטעים, הרופי, לא משנים כלום.

להחליט ביחד על כל צעד ושעל זה דבר לא קל. גם בנושא חינוך הילדים, הכללים, מה מותר ומה אסור. גם במישור סדר היום, העדפות של בילויים , ואוכל וטיולים. וגם על המסלול והמבנה של המסע, ושאלות עמוקות של “חיינו לאן?”..
אנחנו נמצאים יחד המון. ולצערי, לא תמיד מסכימים על הכל. לנהל כל הזמן הכל יחד זה לא קל. ביחוד שיש הבדלים בגישות וראיית עולם שונה. אצלינו הקושי היה קיים גם בארץ, אבל בטיול יש הרבה יותר החלטות משותפות..
מצד אחד קרו דברים טובים. הריבים פחות דרמטיים, נמשכים פחות זמן, כי חייבים כל הזמן להמשיך לתקשר. הילדים כל הזמן נוכחים, אנשים בסביבה, צריך לשמור על תקשורת מכבדת, קשה למצוא פינה שקטה אפילו לריב כמו שצריך. אז יותר מחליקים, עוברים לסדר היום מהר יותר.

מצד שני נוצרים גם הרבה משקעים. בגלל שהאפיזודות רבות, כבר אין כח ללבן את כולן, ולפעמים כשמחליקים משהו, נשאר גם משקע מסוים. וצריך לשים לב שהם לא יצטברו..אי אפשר לעבד הכל. יש אי הסכמות שלומדים לחיות איתן. לטוב ולרע.

חוסר הזמן להיות יחד לבד, ולהנות יחד באינטימיות, יכול לכרסם בקשר.

אנחנו ישנים במיטות מוזיקאליות..לא תמיד ישנים יחד באותה מיטה כי מישהו צריך לישון עם ישי או בגלל גודל המיטות, והמיקום או שנרדמים ליד איזה ילד..

והרבה פעמים פשוט נרדמים עם הילדים, מרוב תשישות..

צריך להיות עם יד על הדופק, לפנות זמן זוגי, לדבר, לפתוח, לעשות משהו נחמד אחרי שהילדים נרדמים. לנסות לא לשבת כל ערב עם אנשים, ולהשאיר מרחב זוגי מסויים.

אנחנו לא טובים בזה מי יודע מה. עושים הרבה טעויות, אבל משתדלים מאוד.
במקומות שהיו איתנו אנשים, אז קל היה לברוח לזה. זה בסדר במינונים מסויימים, אבל לפעמים מרוב חברותא, לא נשאר זוגותא. היו פעמים שהרגשתי שאלעד מעדיף לצאת החוצה מאשר שנהיה יחד לבד. או מקומות שאני מאוד נסחפתי לזה. מאוד מפתים המפגשים החדשים, האנשים המעניינים, וקצת גם הגיוון מהמוכר בבן הזוג. הבעיה היא שהשעות שיש להיות לבד, הן מאוד מועטות, ואם לא משאירים בהן מקום לביחד, זה יכול לפגוע באינטימיות. ויש ימים של הרבה לבד כמשפחה..שגם זה יכול להיות לא קל.

העניין מסתבך כשמכירים את הכלל הכי חשוב בטיול ארוך, שהוא לעשות דברים לחוד, ולשמור על מרחבים אישיים שמחפים על עודף הביחד המשפחתי..אז מציאת האיזון היא לא משימה קלה..החיים הם לא פיקניק. גם במסע וגם בישיבה במקום אחד, זה אתגר רציני.

לסיכום בנימה חיובית אגיד שבמסע הזה נוצרת שותפות גורל, מתאחדים סביב המון חוויות משותפות, מתגבשים, מתעצבים יחד, אבל גם יכול להיות קצת מדי אינטסיבי.

 

סירה אחת שצריך לנווט יחד...

סירה אחת שצריך לנווט יחד…

וזה מוביל להתמודדות השניה, הילדים!! או over משפחתיות!!!

הילדים. הו..הילדים. נקודה מעניינת. ואחת ההתמודדויות אם לא ההתמודדות.
כשאומרים לי "איזו אמיצה את, לצאת לכזה מסע עם שלושה ילדים..סחתיין" אני עונה תמיד את אותה תשובה: “לגדל שלושה ילדים, זה אתגר לא פשוט, בכל מקום או מצב גם בארץ זה לא קל וגם בטיול, לפחות הנוף יפה"

ברור לי שלא רק לי לא קל. אבל הטיול מזמן התמודדות מעט אחרת. היום חשבתי על זה, שמדובר במלא ימי שבת, אחד אחרי השני. ימים שלמים שבהם נמצאים עם הילדים, חושבים מה לעשות, מתעסקים בלהאכיל, ולשעשע אותם. בלי שיש הפוגות לבית ספר, חברים, חוגים, סבא וסבתא..מלא מלא שעות ביחד.

זאת חוויה מאוד מגבשת. האחים נהיים חבורה מאוד מלוכדת. יש הרבה שקט להתייחס אל הילדים ולחוות איתם רגעים מיוחדים וקסומים. אני יושבת עם ישי ורואה שקיעות, ואנחנו מדברים לנו ביחד. ועם כולם עושים הרבה יצירה, ומטיילים ומנתחים את החברה ההודית, ובכלל אנשים ומצבים. הילדים מתפתחים בקצב מטורף וזה מאוד מרגש לראות את זה. ישי מבדר את כולנו, וגורם לנו להמוגג מלראות אותו גדל ופורח. נעם הוא גבר ומאוד בוגר. מדהים לראות אותו לומד, לוקח אחריות, מתעצב.. ואמיתי ממלא את חיינו באנרגיה, תשישות ושמחה,יצירתי, חברותי בטירוף, ומטפל בישי באהבה ורכות מרשימים.

מצד שני לפעמים אני כבר לא יכולה לשמוע את הקול שלהם יותר. באמצע היום פתאום, או לקראת סופו. מתחשק לי לשים ידיים על האוזניים, או פשוט להיעלם. ביחוד שלושה בנים. בחדר סגור, בשעה שלפני השינה..לא תמיד פשוט.
בכלל לא לקבל חופשה מתואר ההורה, יכול להיות מתיש. אינטנסיבי.

יש רגעים שהתחושה היא שהכל סובב סביבם. מהרגע שקמים הכל מכוון לצרכים שלהם, ולרצונות שלהם. להאכיל, לכבס, להעסיק, להפריד בניהם, לסדר כל הזמן את הבלאגן כדי לשמור על מרחב נורמלי, ללמד אותם, לעשות דברים שמתאימים להם.

אי אפשר לעשות כל מסלול שמתחשק, או לעצור את האוטובוס איפה שנראה מקום מדהים, כי יש לנו תיקים במשקל 150 קילו, אז אין ממש מקום לספונטניות. אי אפשר לשהות בערים גדולות כי הילדים מתחרפנים מזה..ובא לי לצעוק: זה הטיול שלי!!!

אז ב 90% מהזמן כבר השלמתי עם המצב הזה. זה טיול אחר, מיוחד, עם קצב שונה ממה שהכרתי. ויש הרבה יתרונות לעובדה שהילדים איתנו. חווים איתם הכל מחדש, דרך עיניים של ילדים. מאכילים בופאלואים, ונהנים מדברים מאוד מאוד קטנים. זזים מאוד לאט, שוהים במקומות הרבה זמן, ונטמעים..
וב10% מהזמן אני מרשה לעצמי לרצות שזה יהיה אחרת לפעמים. קצת יותר קליל, קצת יותר ממוקד ברצונות והצרכים שלי..אבל זה כבר להתווכח עם המציאות, וביירון קייטי למדה אותי שזה סתם גורם לסבל..אז אני מנסה לשחרר.

אני מנסה למצוא נוסחה מאוזנת כדי לשמור על השפיות. לקחת לי פסקי זמו במהלך היום. ללכת למחשב לבד, או לכמה שעות לבד לעשות משהו שאני אוהבת. לא קל לי עם זה. אני לא ממש טובה בלנהל את הזמן שלי, ולא קל לי עם להתרחק מכל המשפחה, וזה עוד יותר מאתגר במהלך כזה מסע.

אולי בשבילי זה שיעור חשוב. הכנסתי את עצמי לסיר הלחץ הזה כדי ללמוד לקחת את הזמן לעצמי. מצבים שכבר אין ברירה כי אחרת אני משתגעת!!!
לי יש את עולם הספרים שמשמש לי מפלט. עולמות אחרים, מציאויות אחרות, התנתקות לרגע ממה שקורה מסביבי..והכתיבה, שאני מנסה למצוא לה זמן, ואפילו הצלחתי לטפל ולעשות סדנא אחת.

הורות זה תמיד אתגר מעניין.

כולנו יחד במיטה אחת..יש מקומות שאין ברירה. צפוף ונעים.

כולנו יחד במיטה אחת..יש מקומות שאין ברירה. צפוף ונעים.

עוד התמודדות היא שאלת השאלות..מאין באתי ולאן אני הולכת???

זאת באמת התמודדות מעניינת. ומאוד תלוי מאיזו נקודה יוצאים למסע הזה. אם מסלול החיים ברור, יודעים במה עובדים, איפה גרים, איך נראו ואיך יראו החיים אחרי, אז זה לא חייב לצוף.
אבל אם גם ככה יוצאים לדרך עם התלבטויות..אז הכל נפתח בהרבה יותר גדול.
אנחנו יצאנו ממקום ששואל שאלות. כשהיינו בארץ אלו היו יותר שאלות של איפה לגור, במה לעסוק, איזה גודל אדמה לקנות? אבל אלה היו שאלות שהבסיס שלהן היה שחיים בארץ,
ומנהלים איזשהם חיי שיגרה ועשייה.

אבל אחרי חצי שנה, של מסע, ופגישות עם אנשים, ובחירות חיים, ונוודות..עולות הרבה שאלות חדשות, כלום כבר לא ברור מאליו. וההכל פתוח הזה, יכול להיות מבלבל וגדול מכדי להכיל.

מתוך המקום הזה, של נוודות, של חיים ללא הרבה רכוש, של חיים טובים במעט כסף..עולות השאלות של האם בכלל לחיות בארץ? האם אנחנו רוצים חיי שיגרה מקרקעים? האם אנחנו
רוצים אדמה משלנו
? מה חשוב לנו? אולי התמכרנו לקצב הזה של חוויות ושינויים תכופים? כמה חשוב זה חומר? כמה חשובה המסגרת לילדים? שיגרה מול חיי נדודים?
המסע הזה מטלטל הכל! אין אמת שנשארת בלי בדיקה. רואים כל כך הרבה אנשים שחיים אחרת, שזה מעיף את הראש. משפחות שבחרו בתבנית מאוד שונה ממה שמוכר לנו. ובכל בחירה
כזאת יש יופי ויש גם קושי
. כל המושגים של "חיים נורמליים" מתערערים. כבר לא ברור מה יעשה אותנו הכי מאושרים. מה הכי נכון לנו.

וזאת התמודדות של מסע ארוך. ומי שחושב על טיול ארוך שכזה, צריך לקחת את זה בחשבון. את הטלטלה הזאת. את העובדה שכל האמיתות שמכירים, עומדות למבחן.
יש אנשים שזה לא קורה להם. אבל אי אפשר לצפות את זה מראש. אי אפשר להגיד "לי זה לא יקרה..” כי אפשר רק לדעת איך נוסעים, אבל לא מה קורה בדרך .. ואיך זה ישפיע.

ולכל זה תוסיפו את ההתמודדות הראשונה, של הזוגיות, ותתפללו שאחרי הטלטלה, תגיעו לאותן מסקנות. כי כל אחד עובר אותה במישור האישי, אבל יש גם בן זוג, ומשפחה..והכל מורכב ועדין.

תיקשורת טובה יכולה מאוד להועיל לכל ההתמודדויות. גם בקשר, גם בלהצליח לקחת זמן אישי בדרכי נועם והבנה, וגם כדי לשתף במה שעובר על כל אחד בדרך, ולאן זה לוקח אותו. וביחוד כדי להצליח לבנות חזון משותף להמשך

כמו שאמרתי בהתחלה. להיות הורה ובזוגיות ובמסע החיים, זה אתגר רציני. לא רק במסע סביב העולם. גם במסע החיים כשהם במקום אחד קבוע, בחיי שיגרה. תקשורת טובה יכולה להועיל לכולנו..

זהו.אלה ההתמודדויות שלי. בכל חיים יש כאלה .אני מקבלת את שלי באהבה ובזרועות פתוחות. במאזן הסופי בין הקושי לרווח במסע הזה, אני מרגישה ברת מזל. שמחה בחלקי, מודה ליקום ולעצמי על המתנה שקיבלתי. אפילו מנסה ללמוד ממה שקשה לי, לגדול.  ודברים משתפרים. צריך להבין שבבחירה לחיות את החיים במלוא עוצמתם, יש אינטנסיביות ועוצמה של חוויות ורגשות. אני לא הייתי מוותרת על החוויה הזאת בעד שום הון שבעולם..יופי,אנשים,טבע,תרבות,טעמים,ריחות,מראות חיות! אז מתמודדת באהבה. אלה החיים שבחרתי לי כרגע. חבילה שלמה. ובחירות צריך לדעת לקבל באהבה. אז אני מקבלת באהבה. 

מאחלת הרבה הצלחה לכולנו עם ההתמודדויות שהחיים מזמנים ועם היכולת לחיות בשלום עם הבחירות שקיבלנו, עם כל החבילה, ולהתמקד במה שטוב בהן.  

חיבוק לדרך

עם המבט קדימה. חיים את הרגע וחושבים על העתיד..

 

 

תגובות

(0)