מה זאת הצלחה?

הפוסט הזה הוא חלק מיומן המסע הפנימי שלי. החלק של המסע שפחות נוטים לדבר עליו. אני מרגישה שמה שעובר עלי עובר על הרבה אנשים אחרים סביבי ולכן יש בי צורך לשתף ולתת לעוד אנשים להרגיש שהם לא לבד בסרט הזה.

הנושא של הצלחה מעסיק אותי כבר הרבה שנים. זה בטח התחיל בגיל צעיר עם החשיפה שלי לתרבות המערבית שגדלתי בה. שאלו אותי הרבה פעמים מה ארצה לעשות כשאהיה גדולה. והיו תשובות יותר נכונות מאחרות. המסר היה שאני צריכה להגיע למשהו. והכי כדאי שזה יהיה מקצוע מכובד. גם היה לי פוטנציאל. מכירים את זה? הייתי סופר פוטנציאלית. היה ברור שחייב  לצאת ממני משהו. שאני "אצליח" בחיים.

הייתי מדריכה בנוער העובד, יושבת ראש מועצת קן, מובילה בגרעין, למדתי במגמה פיזיקלית, הייתי שחקנית חובבנית ומצחיקה והשתתפתי בהצגות בתנועה, הייתי חמודה, וחריפה, ובקיצור מלא פוטנציאל.

היו סביבי תמיד שאיפות שלי, מעורבבות בשאיפות של הקרובים לי, ובשאיפות שהחברה הכניסה לי לראש.

סיימתי צבא, והתחלתי להתחבט בעתידי. בעקבות פשיטת רגל של אבי היקר, נחשפתי לעולם המשפט, וגיליתי שאין בו הרבה צדק. לאור זאת זנחתי את רעיון לימודי עריכת הדין. בחיפושי גיליתי את עולם הפסיכודרמה ששילב בין משחק לטיפול, והוקסמתי. שאפתי ללימודי תואר שני בפסיכודרמה והמסלול עבר דרך לימודי עבודה סוציאלית. את חוש הצדק והאהבה לאנשים ניתבתי לשם.

אני זוכרת רגע בהיר אחד, כשהייתי בשנות העשרים המוקדמות, באחת השיחות על יעוד. אמרתי שאני מרגישה שהגעתי לעולם לפתוח לבבות. ושאני פשוט רוצה לעבוד בלהיות מחבקת. זה נשמע כמו משהו דמיוני. מצחיק קצת, מאוד אמיתי ולא ממש מציאותי. זאת לא ממש עבודה או קריירה נראית לעין. גם אין תואר בזה ולא לומדים את זה בשום מקום. אז המשכתי הלאה במסלול ה"נכון".

מרגע שקיבלתי את התואר ליוותה אותי תחושה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עכשיו. לא הרגשתי מוכנה וענווה מספיק כדי לטפל באנשים. זה לא שלא עשיתי כלום. עבדתי בגן, מילצרתי בקייטרינג, נתתי שיעורים פרטיים ובעיקר העולם קרא לי לשוב ולהלך בו. אז למזלי פגשתי את אלעד שהעולם קרא גם לו, ויצאנו למסע מתמשך. נדדנו בין יבשות, עבדנו באוסטרליה, ביפן, בלונדון, טיילנו, טעמנו, פגשנו הרבה אנשים בדרך, הקשבתי, חיבקתי, וחייתי ופשוט הייתי.  עד שהחלטנו להקים משפחה.

חזרנו לארץ והתחלתי במסע האימהות שלי. מצאתי באימהות הרבה משמעות.  התחושה שאני לא רוצה לעשות כלום לא הרפתה. לא מצאתי את הדבר שעורר בי תשוקה ללכת איתו עד הסוף. בכל הזמן הזה המשכתי ללמוד גישות טיפול שונות. גיליתי את עולם הנדל"ן, השתעשעתי עם רכישות של נכסים להשקעה, הקמתי חברה, סגרתי אותה. כשהתעסקתי בחומר היתה חסרה לי הרוח.

וכל הזמן השאלה, מה באתי לעשות בעולם? למה כלום לא מושך אותי להתחייב וללכת עד הסוף? איפה ההצלחה שייחלתי לה? מה קרה לכל הפוטנציאל? איך זה שכולם מגיעים למשהו ורק אני לא? מה עם איזה טייטל יפה לפני השם שלי? משרה מכובדת? איזה הישג מדהים שיזקף לזכותי? מה הערך שלי? מה אני שווה? והאם אני חייבת לבחור משהו אחד לעשות? כל כך הרבה דברים מעניינים אותי? אולי אני לא ממוקדת? מפוזרת? בטח אי אפשר להצליח ככה…

בעולם שלנו המושג הצלחה הוא מאוד ברור. הצלחה זה תוצאות. הצלחה זה הישגים, תעודות, כסף, מעמד. אם אין לך אחד מאלה, אתה בבעיה. ולזה מתווסף העולם הטכנולוגי, שגורם לך לדעת בכל רגע על הישגים של אחרים, וההשוואה אוכלת מבפנים. (כמו שנאמר "אשליית הפייסבוק")

 

בתור אמא שהתמסרה לאימהות, עמדתי בפני אתגר. האתגר הגדול הוא להצליח לייצר תחושת ערך, ותודעה של הצלחה, גם ללא כל הסממנים החיצוניים האלה. פעלתי, יצרתי, עשיתי,  אבל לא בצורה שאפשר לכמת או לראות על קו הסיום. עשיתי כמה דברים במקביל, נגעתי בכל מיני תחומי עניין שאהבתי אבל לא פיתחתי "קריירה משגשגת" באף אחד מהם.

התחלתי לאט לאט ליצר לעצמי תחושת ערך. הפסקתי להסתכל לצדדים, והתחלתי להעצים כל פעולה חיובית ותורמת שלי. בדקתי מה אני מביאה לעולם? מה אני נותנת לסובבים אותי? מה היחוד שלי?

התחלתי להגדיר הצלחה דרך איכויות במקום דרך הישגים.

גיליתי מחדש את מה ששחכתי מזמן. באתי לעולם לפתוח לבבות ואת זה לא הפסקתי לעשות לרגע. חיבקתי ואהבתי בדיוק כמו בתוכנית המקורית שלי. בנוסף לזה תרמתי מזמני בוועד הורים, הייתי חברה טובה, שכנה מסורה, דאגתי לכל קשישי השכונה וביקרתי אותם בקביעות, הדלקתי מדורות עם הילדים שלי כמעט כל שבוע. מצאתי אומץ להתעסק בנדל"ן, אפילו אם לא התעשרתי מזה. טיפלתי באנשים בקצב האיטי שלי, אבל לכל אחד נתתי את כל הלב. הייתי מאוד מוטרדת מהעובדה שעדיין אין לי תואר שני, והשאלה אם אני צריכה כזה תואר, או למה בכלל, לא הרפתה. למרות שלא רציתי ללמוד את מה שרצו ללמד אותי במסגרת התואר. רציתי לבחור קורסים בעצמי בשוק החופשי. זה מה שעשיתי אבל נשארתי בלי תואר לפני השם שלי.

החלטתי לא לבחור משהו אחד. המחשבה הזאת ייסרה אותי שנים. וסוף סוף נתתי לה דרור. לא חייבת לבחור! אני יכולה לבטא את עצמי בכמה מישורים במקביל. אני אדם שלם על כל מיני יכולות וכישרונות, ואפשר לבנות חיים שיכילו ביטוי של כל מיני צדדים שלי. בכל דרך אחרת סבלתי כי משהו היה חסר.

הכל תלוי באיך אדם מספר לעצמו את הסיפור על מי הוא. אני יכולה לספר את הסיפור שלי דרך כל הדברים שלא הצלחתי לעשות. דרך כל הדברים שאין לי ושלא השגתי. או שאני יכולה לספר אותם דרך מה שאני כן. ולא רק מה שכן השגתי, אלא דרך מה שאני. מה החוזקות שלי. האיכויות המיוחדות שאני חולקת עם העולם. עם המשפחה שלי, החברים, הילדים, בן הזוג, הסביבה.

אני מאמינה שלגברים עדיין קצת יותר קשה בעולם ההישגי שלנו. יש ילדים להאכיל, ומשפחה לפרנס, והרבה ציפיות מכל מיני סוגים. אבל גם במקרים כאלה העבודה היא אותה עבודה. לשנות את נקודת המבט. להתחיל לחפש איכויות. להתחיל לספר סיפור מעצים על עצמך. להתמקד בחוזקות ולא בתוצאות. פגשתי אנשים בדרך שלא הרוויחו הרבה כסף אבל היו אבות מדהימים. יש מי שניחן באיכות של תקשורת טובה, ובזכותו הקשר הזוגי נשאר יציב והתפתח, והוא המתפייס ומקור השקט. יש מי שאחראי על ההומור במשפחה ועל טיולים וכיף.
אפשר להעצים תכונה של יזמות, אפילו אם לא התעשרת ממנה, ולהגיד לעצמך סחתיין על האומץ. אפשר להעריך את עצמך על שהלכת בעקבות הלב בלי לחשוב רק על כסף. אפשר להעריך את עצמך על היותך חבר טוב, נדיב, נותן.
או פשוט להעריך את עצמך על זה שאתה עושה כמיטב יכולתך. מכל הלב. וזה מי שאתה.

במסע הזה שלנו השאלה מהי הצלחה הידהדה בי ביותר עוצמה. כי היה הרבה שקט מסביב.

ובאחד הפעמים, כשירדתי בשביל מקירגנגה, בעודי צועדת ביער קסום של שיפולי ההימלאיה, חוויתי רגע בהיר אחד. אני יודעת מה אני רוצה להיות! פשוט אני.

אני. עם כל מה שיש לי לתת. ואני כבר הצלחה. ככה איך שאני. עם האיכויות המיוחדות שלי. עם האור שלי. עצם העובדה שאני קיימת. העבודה היחידה שלי צריכה להיות מודעות עצמית. ברגע שאני אהיה בקיום שקט, כבר הרווחתי וכמו כן כל מי שמסביבי. זה כבר לא משנה במה אעסוק. וזה גם מה שיביא לי בהירות לגבי הדרך השלי. ואין לחץ. אין תאריך יעד למימוש עצמי. אין זמן נכון לבטא את עצמינו. יש תהליכים שקורים לאט. אולי אנחנו עכשיו בספיגה ומשהו יפרוץ בגיל יותר מאוחר.

ההישג הכי גדול שלי הוא זה שאני מצליחה לחיות היום בשלום על חוסר וודאות. להנות ממה שיש לעולם לתת לי בלי לפחד ממה יהיה. להודות על השפע בחיי. המסע הזה עימת אותי עם שאלות מהותיות של החיים, ופתח אותי לחיים.

רגע לפני שפירסמתי את הפוסט, התגלגל לידי ספר של קרישנה מורטי " חינוך ומשמעות החיים". כמו משמיים. הגיע כדי להשלים לי את הרעיון. ממליצה בחום לקרוא אותו.

IMG_20150423_082336

מצטטת קטע קצר:

הדחף להצלחה, שפירושו רדיפה אחר תמורה, השאיפה לנוחות, בחיפוש אחר ביטחון-פנימי או חיצוני- כל אלא מדחיקים את אי שביעות הרצון, שמים קץ לספונטניות ומולידים פחד. ופחד אוטם את ההבנה האינטליגנטית של החיים.
בחיפושינו אחר נוחות אנו מוצאים בדרך כלל פינה שקטה בחים, מקום שיש בו מינימום קונפליקט, ואז אנו יראים לצאת מהתבודדות זו. פחד החיים הזה, הפחד מהתמודדות ומנסיון חדש מכלה בנו את רוח ההרפתקנות. כל מערכת ערכי החינוך עליה חונכנו החדירה בנו את החשש מלהיות שונים משכנינו. את החשש מלהתנגד לדפוסים המקובלים בחברה, והחדירה בנו יראת כבוד מזויפת לסמכות ולמסורת.

תפקיד החינוך הוא ליצור אנשים השלמים עם עצמם ולכן נבונים. תבונה אינה ידיעה אינפורמטיבית בלבד,..אדם שלא למד יכול להיות נבון יותר מהמלומד. הפכנו את הבחינות ואת התארים לקנה מידה של אינטליגנציה, ופיתחנו מוחות מתוחכמים אשר עוקפים את השאלות העיקריות בחיי האדם. תבונה היא היכולת להכיר את החשוב, את היש. ….הבנה באה רק על ידי הכרה עצמית, כלומר על ידי עירנות לתהליך הפסיכולוגי השלם. לכן משמעותו האמתית של החינוך היא הקנית הבנה עצמית.

מטרת החינוך היא יצירת גברים ונשים שלמים ומשוחררים מפחד. ..על ידי הבנת עצמינו נשים קץ לפחד. האדם חייב להיות גמיש מאוד בשעה שעליו להיאבק ולעמוד מול סבך החיים, הצרות והדרישות הפתאומיות. עליו להיות משוחרר מתיאוריות ומדפוסים קבועים של חשיבה. אל לו לחינוך לעודד את היחיד לקבל את מרותה של החברה או להתאים את עצמו אליה בצורה שלילית.

על החינוך לעזור לפרט לגלות את הערכים האמתיים שהגיע אליהם על-ידי הכרתו העצמית, על ידי מחקרו וללא משפטים קדומים.

ברור אמנם שיש לדעת קרוא וכתוב, ולימוד הנדסה או מקצוע אחר הוא חשוב, אך האם הידע הטכני הוא שייתן את היכולת להבין את החיים?…ידיעה טכנית נחוצה אמנם, אלא שהיא לא תפתור לעולם את בעיית הלחץ הפסיכולוגי את ההתנגשות הפנימית בין חלקינו השונים. החינוך הנכון בשעה שהוא מעודד לימוד טכני..עליו לעזור לאנשים להתנסות בחוויית תהליך החיים בשלמותו. היכולת הטכנית תמוקם במקומה הנכון על ידי התנסות זו. אם יש לנו מה לומר באמת, ניצור לעצמינו את הסגנון, אך לימוד הסגנון ללא חוויה פנימית יוביל לשטחיות בלבד.

החושב בהיגיון בלבד אינו מתעמק, כי אם מתאים את עצמו לתבניות מחשבתיות. הוא חוזר על סיסמאות וחושב בערוצים קבועים. אי אפשר להבין את ההוויה כדבר מופשט או עיוני. הבנת החיים פירושה הבנת עצמינו. בזה תחילת החינוך ובזה סיומו."

קרישנה מורטי / חינוך ומשמעות החיים

אני התרגשתי.

הכל התחבר.

חברה של אנשים מודעים, שבאים מאהבה, תאפשר מקום ללימודים וטכניקה, שינותבו למקום של כלכלות שיתופיות, של עשיה למען החברה עם פחות תחרותיות ורצון לצבירת כוח. אנשים יעשו את מה שהם אוהבים, אפילו יתמקצעו, אבל המניע יהיה ביטוי ונתינה. השווקים יהפכו להיות יותר מקומיים, וישאר בהם יותר מקום לסחר הוגן ולסחר חליפין .

כל ההגדרה של הצלחה לא צריכה להיות תלויה בהישגים וכמה כסף יש לאדם, או מה חושבים עליו. אם נהיה משוחררים מכל אלה, החיים יהיו יותר פשוטים. נרצה פחות, נהיה שמחים בחלקינו יותר, נחיה בשקט פנימי, וניתן הרבה יותר אהבה לסובבים אותנו. לא נפחד משינויים, מתזוזות, ממסעות, מחוסר וודאות. נבטח ביקום יותר, נחלוק את השפע שלנו עם אחרים בלי לפחד מהעתיד כל הזמן. נרגיש נוח לבטא את עצמינו בלי שיהיה לנו אכפת מה חושבים עלינו. נהיה בעלי תחושת ערך גבוהה שלא תהיה תלויה בכלום.

אני חוזרת להגדיר את עצמי דרך האיכויות שלי ולא דרך ההישגים שלי. רק ככה פתאום רואים הישג בכל עשיה.

את מוצלחת,

אתה מוצלח,

אני מוצלחת,

ככה, איך שאנחנו, והכל מתחיל מהנקודה הזאת. יש ידיעה. ידיעה של מוצלחות.  ואז מתחיל המסע של איך לבטא את עצמינו. אבל לא צריך להוכיח, או להגיע, או להשיג. כן ליצור, ולפעול ולבטא, ולעבוד, ולתת מעצמינו, אבל בלי לחץ או צפיה שמתוך העשיה תגיע תחושת הערך, בלי לחכות שההישגים שלנו יגדירו אותנו. הערך שלנו כבר שם. והיצירה יכולה להגיע בכל גיל או שלב בחיים.

הכל טוב.

בבקשה, תלחצו על הלינק ותקשיבו לשיר. הוא אומר הכל. תודה לסדנאת ה "I am" שהכירו לי אותו בגיל צעיר וקיצרו לי את הדרך.

I am what I am ,"
I am my own special creation…"

גילוי נאות: אני לא מצליחה תמיד להישאר במרכז. הידיעה הזאת מצליחה להיטשטש לפרקים, אבל כשזה קורה אני נושמת ומזכירה לעצמי הכל מחדש. לפחות יש לי תשובה לעצמי לרגעים האלה. בחברה כמו שלנו צריך תשובה מוכנה בכיס כי השאלות מעצמינו ומהסביבה עולות כל הזמן.

הרבה שקט פנימי לכולם.

יסמין

תגובות

(0)