מסיימים שנת התנדבות בסדהנה פורסט.

סירת פדאלים באגם בקישקינדה. פארק מים הודי בהאמפי. אל תלכו בסוף השבוע.

סירת פדאלים באגם בקישקינדה. פארק מים הודי בהאמפי. אל תלכו בסוף השבוע.

טוב. הפרק של סדהנה עומד להסתיים. איכשהו קרה שהגענו לקו הסיום, אחרי הכל. אנחנו מסיימים שנה של התנדבות. מאוד מרגש. אחרי שהיקום החליט שזה המקום בשבילינו, חזרנו והעברנו עוד תקופה מאוד משמעותית ביער. אמיתי אמר היום לפני השינה שזה הזמן לבכוק…כי הוא גם מתרגש מהנסיעה , ורוצה איתה, אבל עצוב מהפרידה. רגע לפני שעוזבים מתחילים לראות בעיקר את הטוב. לרגע כל מה שפחות אהבתי מטשטש..ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי למה בחרתי לעזוב. הרי הייתה סיבה, או סיבות. ואז התמונה קצת יותר מתאזנת ומתבהרת. והאמת, אחרי שנתיים פלוס, בדרכים, כבר התרגלתי לפרידות.

מהפעם האחרונה שכתבתי קרו כל מיני דברים. אני לא מדברת על אינספור האנשים שהכרנו, התקרבנו, ואהבנו. זה חלק מהשיגרה. החיים פה הם רצף אינסופי של מפגשים. שיחות בכל רגע פנוי. אלעד אמר לי לפני כמה ימים שהוא רק עמד במטבח המרכזי. ובמשך כמה שעות היה בהרבה אינטראקציות שונות ומשונות. רגע לעודד מישהו. רגע להסביר, לכוון, רגע לצלול לשיחה עמוקה. והזמן פשוט עבר.

זה הקסם וזה גם האתגר. להצליח לשמור על זמן אישי ועל אנרגיה שתהיה ממוקדת פנימה, ולא רק החוצה. גם ברמה  האישית, וגם כמשפחה. כי יש משהו שמושך כל הזמן החוצה מהבקתה. כאילו כל הזמן קורה משהו. כל כך הרבה אנשים מעניינים, והתרחשויות. ולפעמים זה קשה. אני מנסה ללכת לבקתה המרכזית, לעבוד בשקט, או לכתוב, כי שם יש אינטרנט, ואני לא מצליחה לעשות כלום. כל רגע מישהו מגיע ושואל משהו, או צריך עזרה, או סתם שיחת חולין..בקיצור. עבודה פנימית משמעותית של להשקיט, להבין שלא מפסידים כלום, להרגיש נוח עם להישאר מחוץ לחגיגה הזאת, ולשמור על עצמי, לא לתת לכל אחד שעובר פה. היה לי אתגר מעניין.

וכדי ליצור הפוגות מהקיהלתיות העוטפת, נחמד לנסוע לפעמים לחופשות. הפעם הייתה לנו סיבה כפולה..מפגש עם משפחת לוזיה, התאומים שלא מלידה, של הילדים שלנו. אז קבענו בהאמפי. מזמן רצינו לחזור. כל כך הרבה אנשים שאנחנו אוהבים שם, שהתגעגענו מאוד. אז יצאנו למסע ארוך ומפרך..חדורי מטרה. היו חוויות מעניינות בדרך.

הגענו לרכבת בלי כרטיסים. חשבנו שיהיה בסדר. נעשה קומבינה..אבל ממש לא עבד. הרכבת הייתה מפוצצת ומצאנו את עצמינו ישנים שעתיים על דרגשים פנויים, אבל בשתיים בלילה העירו אותנו ונשארנו חסרי מקום. איש אחד ריחם על הילדים ונתן להם דרגש אחד משותף לשלושתם. אני היתי על הרצפה ואלעד ישב על מיטה של מישהו. הגענו די רצוצים להאמפי, אבל היה שווה. כבר על המזח חיכו החברים והיו חיבוקים מרגשים של שמחה הדדית.

העברנו שבועיים וחצי בהאמפי, ארבע משפחות. 14 ילדים. ככה התקבצו להן במקרה או שלא במקרה, המשפחות, ולילדים היה גן עדן. גם לנו כמובן היה כיף. קשקשת אינסופית, שיחות עומק וחילופי חוויות. ככה באמצע החיים. משפחות שבחרו לעצור הכל. לחיות בקצב אחר, איטי ורגוע. וכולם שואלים שאלות על החיים. לכל אחד תשובות משלו, אבל בעיקר הרבה מן המשותף. כשאנחנו לפעמים מרימים את הראש מהשיחה, וקולטים את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, זה מרגש. פשוט יושבים בהאמפי. מסתכליפ על הנוף. עסוקים רק באיפה נאכל צהריים…ונושמים את השקט. איזו מתנה. ממש מומלץ.

]גישה מרגשת עם אוריה לוזיה

]גישה מרגשת עם אוריה לוזיה

הפינה שלנו בהאמפי. שעות של ישיבה מול הנוף עם אנשים יפים

הפינה שלנו בהאמפי. שעות של ישיבה מול הנוף עם אנשים יפים

הנוף

הנוף

אלעד ואמיתי משכימים ומעפילים אל ראש ההר. טיפוס מאתגר על בולדרי ענק.

אלעד ואמיתי משכימים ומעפילים אל ראש ההר. טיפוס מאתגר על בולדרי ענק.

אמיתי מעפיל אל ראש הר בהאמפי ומטפס על בולדרים בקלילות.

אמיתי מעפיל אל ראש הר בהאמפי ומטפס על בולדרים בקלילות.

ההליכה בשדות ממסעדת מוגלי לנחל. בדיוק שותלים את האורז, ויש הרבה טרקטורים ושוורים.

ההליכה בשדות ממסעדת מוגלי לנחל. בדיוק שותלים את האורז, ויש הרבה טרקטורים ושוורים.

 

קישקינדה

קישקינדה

 

אנחנו בחרנו לבזבז חלק מהזמן על מתיחויות זוגיות, אבל כנראה שאפילו הבולדרים של האמפי לא מצליחים להמיס הכל. וביחוד בצורת חיים כמו שבחרנו, שאין כמעט הפוגה אחד מהשני, והאינטנסיביות רבה, ואי הוודאות רבה, אז האדם שמולך מקבל יותר מדי זום. ולפעמים זה מכביד. ומדי פעם צריך לעצור ולבחור מחדש. ליפול לקושי. ל"נמאס" .ומשם להחליט שרוצים להמשיך. החיים שלנו לא ורודים בכלל. אני תמיד אומרת. זוגיות היא אתגר בכל דרך שמחליטים לחיות. ביחוד במציאות שאין הרבה לאן לברוח. ואני הבנתי הפעם שאני צריכה יותר לשחרר. לא להימצא תמיד. לקחת חצאי ימים או ימים שלמים שבהם אני אינני. גם כדי להוריד את מפלס העצבנות שלי, וגם כדי לתת לאלעד מקום להוביל בדרך שלו. אז ירדנו ועלינו ואנחנו ממשיכים לצעוד בדרך יחד.

כשהיינו בהאמפי יצא שבאזור של סדהנה יורדים גשמים עוצמתיים. שלא נראו ב20 השנים האחרונות. צ'נאי שותקה. וסדהנה הוצפה. וזה רק גרם לחופשה שלנו להתארך. והודנו לאל. כי בסדהנה לא היה חשמל, ולא אינטרנט, וכמעט אי אפשר היה לנסוע לאורוויל על הטוסטוס, והיה רטוב ולח ומאתגר. ולנו היה נעים, וחם ושחינו באגם ובנחלים…

אנקדוטה: חגגנו חנוכה בהאמפי, ובחרנו ללכת לבית חב"ד בתדירות גבוה. ליבי ומוטי הם זוגמסור ומשקיען. מעורר השראה. והם אירגנו כל ערב חידון והפעלות חנוכה, ובנוסף מסיבת חנוכה לילדים באחד הימים בצהריים. עם שבע תחנות שונות של משחקים ופתיח של סיפור החג. וככה יצא שהילדים שלנו מדקלמים את סיפור הגאולה, ואיך המשיח הוא הג'וקר של כל המשאלות. גם חיי נצח, גם כסף, וגם תחיית המתים. אנתרופולוגיה. אנחנו בעד שיחשפו להכל. גם לטקסי פוג'ות הינדיות וגם לסיפורי משיח. היה מצחיק.

במקביל חזרנו והתאחדנו עם כל החברים המקומיים. יאנקמה, פאמפה ושבעת הבנות. קאביטה הבת הבכורה שהייתה מאוהבת במרטין, שניהל את המסעדה של הגסטהאוס שבו ישנו, ועכשיו הם נשואים. ובדיוק כשהיינו שם אז הבת השנייה ברחה מהבית והיו ימי חיפושים אחריה. נמאס לה מהחיים שלה. מגיל 15 להפסיק ללמוד ולהיות אחראית על כביסה, כלים, ובישולים לשאר האחיות. ..וג'יה לאקשי, שהתאלמנה אחרי חודשיים של נישואים, והייתה שבורה והיום כבר שכרה לעצמה בית משלה, ואפילו מנהלת רומן עם גבר נשוי. ועוד סיפורי אלף לילה ולילה. עזבתי עם לב דואב. רוצה להישאר שם, להמשיך לאהוב אותם, ולהיות חברה. מקווה עוד לשוב.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ואז חזרנו לסדהנה. לחודשים אחרונים. ומתוך כך שהסוף מתקרב אז אני לומדת להעריך ולהוקיר את ההזדמנות והחוויה שבה חיינו. עטופים בטבע. חיים פשוט. קולות של עלים נעים ברוח הם רעש הרקע שלנו, וציוצי ציפורים. והמון אהבה ויחד, ומוזיקה. וזמן בבוקר לעשות יוגה.
אני אישית חזרתי מהאמפי עם החלטות לאתגר את עצמי ולקיים הבטחה שהבטחתי לעצמי בתחילת השנה. פרסמתי בעלון של אורוויל שני מועדים לסדנת היכרות למטפלים עם ה IFS, שזאת שיטת הטיפול שבה אני מטפלת. עמלתי ימים על בניית תוכנית, וצילומי דפים, וקריאה, והורדת סרטונים, ומציאת מקום ואירגונים.

והגיע הרגע, והייתי גיבורה. והיה מאתגר ומעניין. הייתי צריכה לטפל בשידור חי, ןלהסביר, והכל באנגלית כמובן. הפעם השנייה הייתה יותר טובה. השתפשפתי. ובעיקר שמחתי שקיימתי לעצמי מה שהבטחתי. אז יצא שהשנה גם התקדמתי במיומנויות הטיפול. טיפלתי בסדהנה, בעיקר טיפול ארוך טווח לאורך השנה, וראיתי אנשים שעברו תהליך שגם אני צמחתי בו. ועשיתי סדנאות למתנדבים, ואז לקהילה של אורוויל, ואני מסיימת הרבה יותר משופשפת ומקצועית, ואפילו נרשמתי להכשרה של רמה 2 באפריל…אז יש על מה להודות למקום הזה ולזמן הזה.

אלעד צלל ליוגה, העמיק, השתפר, מצא מורה ממייסור באורוויל ולומד ברמה גבוהה. עובר את המסע שלו. תרם רבות לסדהנה. ניהל את המטבח ביד רמה. לוגיסטיקה של אוגדה יש פה. והיה אבא ואח גדול לכל כך הרבה אנשים פה.

זאת התודה שכתבתי בעלון של אורוויל, ליורית ואבירם.

Thank you "Sadhana Forest"

To Yorit and Aviram rosin, Osher,  Shalev and "sadhana forest".
Thank you for a happy and meaningful year.
Our one year as long terms volunteers is about to come to it's end.  And we are full with appreciation and gratitude to your generosity. We thank you for opening your home and your heart to us. We thank you for your love and acceptance. We learned a lot this year, met beautiful people and had the privilege  to leave wrapped with nature. Sadhana forest is a beautiful project that indeed grows people and not only trees.
Thanks to all the long term team in sadhana for being like family to us.
And special Thanks and warm hugs to all the people in Auroville that we met and got to know along the way.
We will be back. So take care and keep living the dream.

With lots of love, From us, Demayo family,
Elad, Yasmin, Noam, Amitai and Yishai.

והגיע הזמן לנוע הלאה. אנחנו מבינים את זה. אבל התרגלנו לצעוד כל צעד בעתו. חברה אמרה לי אתמול "איזו חוויה חזקה זו לחיות בתוך בחירה. רובינו פשוט חיים על אוטומט" וזה בהחלט המצב. אנחנו כבר שנתיים חיים בצורה שבה כל פרק זמן קצר אנחנו צריכים להחליט לאן להמשיך. הכל פתוח. הכל. וכל צעד הוא בחירה. זה מאוד מבלבל, לא תמיד קל, מעיף את הראש, מעייף, אבל מאוד עוצמתי ואפילו ממכר. הלא יודע הופך להיות יותר מוכר במערכת. יש פרפרים בבטן לפני כל מעבר, או כשהזמן להחליט מתקרב. אני לא מרגישה ששבעתי מזה עדיין.

פנינו לתאילנד. לקופנגן. לפרק של ים, ושמש, וחול זהוב, וכנראה שגם תובנות על העתיד. "לבקר" בארץ או לעצור? ואם להמשיך אז אולי רק לעוד קצת? או להרבה? והאם להמשיך לחפש מקום אחר לחיות בו? או רק לטייל ולהשאיר את ההתמקמות לארץ? מעניין אה? הכל פתוח והרשות נתונה.אבל קודם צריך קצת שקט כדי לחשוב.

אז רגע לפני שעולים על המונית מחר. עוד נעבור דרך פרידות מרגשות, ואז פנינו יהיו קדימה אל עבר הפרק החדש.

moving on

תודה שאתם מלווים אותנו. ותעשו טובה. תודיעו בעבודה על שנת שבתון. ופשוט סעו לאנשהו.

חיבוק גדול

(התוכנה קצת נתקעה אז לא יכולה להעלות עוד תמונות. ממש מבאס אבל מעדיפה לפרסם כבר. אעדכן את הפוסט בעוד תמונות כשנגיע לקופנגן..תחת עצי הקוקוס אולי יצליח לי יותר. סליחה ותודה)

סתם תמונה לא קשורה. אבל רק להיזכר שאני חיה חיים מעניינים ומרתקים. ואת סנאן, שבתמונה, אני מאוד שמחה שהכרתי.

סתם תמונה לא קשורה. אבל רק להיזכר שאני חיה חיים מעניינים ומרתקים. ואת סנאן, שבתמונה, אני מאוד שמחה שהכרתי. ודרך אגב זה היה מתקן ממש קשה. התערבלנו לגמרי.

 

תגובות

(0)