נפרדים שוב מפולגה והיקום מפתיע..

אז ימים אחרונים בפולגה. קצת מתח באוויר. שינויי התוכניות הפתאומי מנסה לחלחל לתודעה. בנתיים נהנים מהכפר והאנשים. וצוברים חוויות לדרך.

חריש בשדות פולגה. הכל בקצב איטי ונינוח. האישה והילדים מבלים בשדה. הרבה נחישות והתמדה..ואפילו קצת מדיטטיבי.

חריש בשדות פולגה. הכל בקצב איטי ונינוח. האישה והילדים מבלים בשדה. הרבה נחישות והתמדה..ואפילו קצת מדיטטיבי.

השדה ליד הגסט האוס ..כשהגענו לפולגה. קצת אחרי החריש

השדה ליד הגסט האוס ..כשהגענו לפולגה. קצת אחרי החריש

IMG_20150904_163352

אחרי חודש כבר הכל צמח ופרח..מרתק לחזות במחזוריות החיים ולחוש אותה. מאוד מחבר לאדמה ולטבע.

פוג'ה אחרונה לדרך. חג יפה ומיוחד בכפר. כל משפחה שולחת את האשה עם סלסלה מלאה בחיטה מהקציר האחרון. הסלסלה מקושטת. בכפר עוברת תהלוכה עם איש הדת של הכפר. ונגנים מאחוריו. והם עוצרים ליד כל אשה ומברכים את פרי עמלם מהשנה. ומאחלים שפע לבאות. ואוספים את התשורה לשק גדול שישמש את המקדש בחגיגות. ככה בימי חג מבשלים לכל הכפר מיבול שנתרם מכולם. מאוד חגיגי וצבעוני וכולם מתרגשים. וכמובן שיש כבש נחמד שפחות שמח כי הוא נשחט בסוף..אבל חוץ מזה יום של אחדות. כולם עוצרים הכל ונפגשים יחד..

חג בפולגה. כל אנשי הכפר נפגשים. הקצב של החיים כל כך איטי ומאפשר עצירות והתכנסויות..

חג בפולגה. כל אנשי הכפר נפגשים. הקצב של החיים כל כך איטי ומאפשר עצירות והתכנסויות..

אני עם הנשים של הכפר. כאלה חמודות. לידי יושבת הימה. חברה טובה. בת 27 ולא רוצה להתחתן...שזה לא דבר רגיל.

אני עם הנשים של הכפר. כאלה חמודות. לידי יושבת הימה. חברה טובה. בת 27 ולא רוצה להתחתן…שזה לא דבר רגיל.

ימים אחרונים בפולגה..צובט בלב. יושבת איתן שעות בלי לדבר אותה שפה..רק שפת הנשים והלב .

ימים אחרונים בפולגה..צובט בלב. יושבת איתן שעות בלי לדבר אותה שפה..רק שפת הנשים והלב .

בנתיים אני מנסה להזמין את הכרטיסים למסע לתאילנד. אוטובוס לדלהי. רכבת מדלהי לכלכתה. וטיסה מכלכתה לבנקוק. את הטיסה מבנקוק לקופנגן שמרתי לסוף. ואת כל ההזמנות עושה עם אינטרנט מהטלפון. כי אין אינטרנט אלחוטי בכפרים. משימה כמעט בלתי אפשרית אבל אני חדורת מטרה.
הכרטיס לבנקוק מוזמן אחרי הרבה מאמץ. כמעט כאילו מישהו מנסה להגיד שלא צריך.
כתבתי לכל אנשי סדהנה שאנחנו לא חוזרים כרגע. שלא מרגיש נכון כמשפחה. וצריכים זמן לעצמינו.
והאריזות בעיצומן. ואלעד רק מבקש ממני את הדרכונים שהוא נתן לי כשנסע לארץ. אני ניגשת לתיק שחשבתי שבו הם מונחים, ומגלה שהם לא שם.
כן. קראתם נכון. אין דרכונים!!!!
משיחזור האירוע עולה שכשנסעתי עם הילדים לואשישט, בדרך חזרה, באוטובוס ממנאלי לקולו התיק היה בבאגאג' וכנראה בשלב הזה נגנבו הדרכונים. או שהם נפלו לי בדרך. ואיך שלא מסתכלים על זה , זה סוג של אחריותי המלאה לאובדנם, כי הם היו אמורים להיות עלי…ככה זה שנותנים לי דרכונים אחרי שנים שזה לא קורה.
עניין מעניין. אין דרכונים.
האוטובוס למחרתיים מוזמן כבר. מתחילים טלפונים לקונסול ישראל בדלהי. לברר מה עושים ומה התהליך. מסתבר שנצטרך לעצור בקולו להגיש תלונה על גניבה, משם לדלהי להנפיק דרכונים, ואז ישאר רק להשיג ויזה לדרכון החדש כדי שנוכל לטוס. יש בי ,בשלב הזה, אמונה שנצליח להגיע לדלהי וביומיים להוציא דרכון וויזה…
ב20/10/15 קמנו מוקדם. הלכנו לאכול ארוחת בוקר אצל דב ראג', פרידות מרגשות. הכפר הזה הוא כבר משפחה עבורינו. מעין בית שני. צובט בלב.

זאת פולגה. הכפר החמוד שלנו. ככה נראה מהצד השני של העמק. התמונה צולמה בוראשני.

זאת פולגה. הכפר החמוד שלנו. ככה נראה מהצד השני של העמק. התמונה צולמה בוראשני

ישי נפרד מהעגלים החמודים שלו. ביקר ועקב אחרי גדילתם כל יום. מתוקים..

ישי נפרד מהעגלים החמודים שלו. ביקר ועקב אחרי גדילתם כל יום. מתוקים..

אמיתי עף מעל עמק פארווטי...

אמיתי עף מעל עמק פארווטי…

עוצרים בקולו, בתחנת משטרה מימי הביניים. ואני מנסה להגיש תלונה. מצרפת את הצילום של התלונה. הכל בכתב יד. כלום לא ממוחשב.

טופס מימי הביניים...בעתיד עוד יעשה לי הרבה בעיות. הפקידה כתבה והעתיקה שעות..

טופס מימי הביניים…בעתיד עוד יעשה לי הרבה בעיות. הפקידה כתבה והעתיקה שעות..

לוקחת את הנייר המוזר הזה ושומרת טוב טוב. כי בלי תלונה אי אפשר לבקש ויזה חדשה.
מתחנת המשטרה בקולו נוסעים לאוטובוס הלילה בבונטאר. אוכלים ועולים ללילה באוטובוס..אלעד נתקע עם המושב האמצעי בסוף..ועמד בזה בגבורה.
הגענו לדלהי על הבוקר. היה עוד מוקדם והשגרירות סגורה אז חיפשנו מלון במיין באזאר. דלהי לפנים. שינוי גדול מפולגה. אבל יש בה קסם שאני אוהבת. וגם הילדים מסתגלים במהירות. מאוד צבעוני ותוסס וחי. נחמד אחרי השקט בהרים.

ישר שותים קוקוסים.ברור. געגוע גדול למי שחי בדרום הודו. בצפון אין כאלה. אהלן דלהי.

ישר שותים קוקוסים.ברור. געגוע גדול למי שחי בדרום הודו. בצפון אין כאלה. אהלן דלהי.

בקונסליה העניינים זזים מהר. מזל שהיו לי צילומים סרוקים של הדרכונים הישנים על הנייד. מבקשים שנשוב כעבור ארבע שעות…אז חזרנו למיין באזאר. אכלנו. עלינו לחדר להתקלח ולמזגן וטלויזיה. ובארבע התייצבנו בשגרירות. בתדהמה רבה נמסרו לידינו הדרכונים. מפתיע ומשמח. אפילו נשאר זמן להגיע עוד היום למשרד האשרות (FRRO).
היטלטלנו לשם. הגעתי רגע לפני סגירה. והתחלתי במסע המתמשך של מילוי הטפסים לויזה חדשה. לא אלאה אבל היה ארוך ומיגע. ושילמתי לאנשים שיעזרו לי למלא. והייתי צריכה לספק מלא טפסים, ותמונות…ורק למחרת לקראת 11:00 הצלחתי להיכנס ולשבת מול פקיד.
הטיסה מוזמנת למחר בבוקר. אולי אם יסיימו פה מהר היום, ניקח מחר טיסה לכלכתה כדי להספיק לטיסה לבנקוק. הייתה בי תקווה..
אחרי עיון מעמיק בטפסים שלי. הפקיד מילמל. "הויזה שלך היא מפונדיצרי? אז לא בטוח שנוכל לטפל בך כאן. תיצטרכי לנסוע לשם לסדר את זה. אבל בואי ואשאל את המנהל. אולי אפשר לעשות משהו."
פונדיצרי זה ליד אורוויל. וזה אומר לחזור דרומה. ובעיקר לחזור לסדהנה פורסט.
בום!!!!
בובום!!!!!
מתחילה לחלחל הכרה חדשה. אבל אני עדיין מדחיקה. עומדת מול המנהל. הוא מקשיב בשקט להסברים של הפקיד , ואז אומר. " אסור לנו לטפל בך. הפרטים שלך בכלל לא מופיעים המערכת שלנו. את צריכה לחזור לפונדיצרי, ולטפל שם בבקשה."
לחזור לסדהנה!!!
הלכתי הצידה ובכיתי. התפרקות מתח של ימים ארוכים של טלטלות. ומשהו בי צועק. "לא רוצה לחזור. לא רוצה לחזור" אבל הצעקה בפנים. ובחוץ אני שקטה. עומדת בצד והדמעות יורדות.
כשנרגעתי ניסינו להפעיל את הקונסול של ישראל בדלהי. הוא דיבר עם מישהו רם מעלה והאיש הבטיח לעזור. חיכיתי מלא זמן. כולל את זמן הפסקת הצהריים שלו. ודיונים. ועוד אדם. ועוד פקיד. והתיק עובר. וכבר אומרים לי לחזור עוד שעה ונסדר הכל. וחוזרת. ושוב תשובה שאי אפשר.
זהו.
יצאתי בצעדים מאוד איטיים משם. בהלם טוטאלי. להיום סיימתי להתעסק בעניין. לא מאמינה. לא רוצה היום לחשוב בכלל. ומתקשרת למשפחה שיפגשו אותי במקדש אקשרדם. לפחות נספיק לצפות בפלא. אלעד מנסה לדבר איתי. ואני רק אומרת שהיום אני לא רוצה לחשוב או להתעסק עם הבאות או מה עושים. לא רוצה לעכל. לא רוצה להבין שחוזרים דרומה.
מתרכזת בחוויות במקדש. ממש מומלץ. גם מקדש מדהים. גם תערוכה אינטראקטיבית, שייט עם היסטוריה של הודו. ומופע אור מים ואש בשבע בערב. ויש אחלה מסעדה לסוף היום. ובעיקר שהמטרו מגיע עד לשם בדיוק.

IMG_20150922_212536

בדרך חזרה מ akshardam . אסור להכניס מצלמות אז תציצו באינטרנט. חוויה מגניבה שהצליחה להשכיח ממני שאנחנו לא טסים לתאילנד..וחוזרים דרומה.

ממש לונדון. אחלה מטרו. יוצא מהמיין באזאר לכל קצוות העיר. ממוזג. נעים. ונוח. לא רצינו להגיע..

ממש לונדון. אחלה מטרו. יוצא מהמיין באזאר לכל קצוות העיר. ממוזג. נעים. ונוח. לא רצינו להגיע..

בלילה אני נאלצת להתמודד עם המציאות. מתחילה לברר על כרטיסי טיסה לצ'נאי. מבטלת את הכרטיס לבנקוק. הולכת לישון מאוד מאוחר..
בבוקר המחירים משתנים לטובה ואני קונה כרטיסים לאותו היום בארבע. אז יש זמן לארוז. לאכול. ולנסוע לשדה. אלעד לוקח מונית ואנחנו נוסעים במטרו. מומלץ. אחלה חוויות. נדלקנו על המטרו..
אני מתנהלת בלי לעכל.
שלושה ימים אחרי שכתבתי לכולם שאנחנו לא מגיעים…אני כותבת שוב לינינה, ומודיעה שאנחנו מגיעים בלילה…
ופתאום…אנחנו שוב במונית מצ'נאי לסדהנה.
אני בתחושה שזה יקח כמה ימים. נשיג ויזה ונטוס לתאילנד. לא צריך בכלל לפרוק..
יש לי בראש קולות "לא רוצה להיות פה, לא רוצה להיות פה.." ונעם מבואס. ממש התאכזב מהשינויים..
אז עם תחושת ההלם משאירה גם אתכם. ועל מה שקרה מהרגע שהגענו אספר בפוסט הבא.
אלא החיים. וזה היקום המדהים שמחליט עבורך מה נכון עכשיו. לא תמיד מה שמזמינים. אבל בטוח שזה הכי נכון. כי זה מה שקרה.

שלושת המוסקטרים. במופע אילתור של אמיתי ב open stage. סדהנה...חזרנו .

שלושת המוסקטרים. במופע אילתור של אמיתי ב open stage.
סדהנה…חזרנו .

לילה טוב.

תגובות

(1)

  • לאה
    02/11/2015

    טוב, אחרי שאני מתפעלת מכוחות הנפש המטורפים שבך אני מתפנה למתח שבי. מחכה לפוסט הבא! נשיקה.

    › להשיב